בלוז , זה מתי שלאדם טוב רע

השעון המעורר מצלצל בשבע בבוקר.

בלי לפתוח עיניים אני מושיטה את ידי ומכבה אותו.

"שתוק ממזר..יש לי עוד חצי שעה..." אני מלמלת לעצמי.

בסופו של דבר אני מגרדת את עצמי מהמיטה חמש דקות לפני שההסעה אמורה להגיע.

אני עולה על האוטובוס, מתיישבת במקום הקבוע שלי על יד החלון.

מגיעה לבית הספר, והולכת לעשן סיגריית בוקר על יד חדר האוכל.

אחרי זה , מגיעה לכיתה. כרגיל, באיחור של חמש דקות.

מבלי להעיף מבט במורה או בחברי הכיתה, אני שומטת את התיק על הריצפה,

מתיישבת, רגליי על השולחן וידיי מאחורי הראש. לא טורחת להוריד את האוזניות שלי אפילו.

המורה צועקת עליי. לי לא אכפת..אני כבר לא שומעת אותה. אני כבר לא שם..

אני כבר בעולם שלי, כשהברדס שלי מכסה את פניי.

מידי פעם, ימצא האידיוט שיתגרה בי בהפסקות.

"אין דבר..שאתם יכולים לעשות לי...שאני כבר לא עשיתי לעצמי..." המחשבה עוברת בראשי,

וחיוך אדיש מתפשט על פניי.

הוא ממשיך..וממשיך...ולי לא אכפת.

הוא תפס את האוזניות שלי ומשך אותן ממני.

"עכשיו קיבלתי את תשומת הלב שלך? עכשיו את מקשיבה לי! תעופי מפה!"

הוא צועק עליי.

"הממ.." אני מתחילה, כשחיוך מתפשט על פניי.

"תחזיר לי את האוזניות שלי..נתחיל בזה" אני עונה.

הוא מסרב, ומטלטל את האוזניות שלי מול פניי,

ואחרי פחות מדקה הוא כבר מקופל על הרצפה בכאב , כשאני יושבת על גבו, האוזניות מחוברות שוב לנגן שלי.

כבר נדיר שהם מתעסקים איתי. קצת חבל..זה כיף לפרוק קצת עצבים.

יום הלימודים ניגמר, ואני חוזרת הביתה.

ניכנסת לדירה הריקה, הכלב שלי קופץ עליי. אני מלטפת אותו בעודי ממשיכה ללכת ליכוון החדר שלי.

זורקת את התיק באיזשהי פינה, ומתיישבת מול המחשב.

שומעת מוזיקה, מדפדפת בין אתרים,

מדברת עם אנשים.

אבל זה ריק. זה נטו מכשיר להעברת זמן...

ובערב...פוגשת את אחותי, את שאר החבר'ה..

אבל הדבר היחיד שאני רוצה...זה לחזור לישון. שהלילה יחזור,

ויעטוף אותי בסמיכה החמה שלו.

יש לי הכל. יש לי אינטלגנצייה מפותחת, יש לי מיומנות, מספיק כישרונות, חברים, משפחה.

ואין לי כלום בעת ובעונה אחת.

דיכאון אחרי לידה הם קוראים לזה? כנראה. מעולם לא יצאתי מזה עכשיו שאני חושבת על זה.

ועכשיו השאלה שלי...איך לעזאזל אני יוצאת מזה?

אני כבר שרוייה במצב הזה יותר מידי זמן.

אני כבר לא זוכרת מה ההרגשה של באמת להיות מאושרת. 

של באמת לאהוב מישהו או משהו.

של להתעורר בבוקר ולא לקלל את עצמי ואת העולם על זה.

איך אני יוצאת מהדיכאון הזה? איך??

"להמשיך הלאה.." הוא קרא לזה..

אבל איך? להמשיך לאן? מה לחשוב? במה להאמין? 

אני מוצאת את עצמי זועקת לשמיים , תגיד לי מה לעשות! רק תגיד ואני יעשה! בבקשה!

אבל אף אחד לא שומע אותי.

כבר הספקתי להתרגל להיות החיילת שלו. הוא אומר, אני מבצעת.

כן זה כן. לא זה לא. 

אבל המאסטר שלי כבר לא פה. ויחזור לא בקרוב אם בכלל.

אני כבר לא כזו חסרת אונים כפי שהייתי מתי שהוא רק עזב. כבר למדתי להסתדר לבד.

אבל איך לצאת מהדיכאון הזה? אני לא יודעת.

באמת שאני לא יודעת...עצות יתקבלו בברכה.