בלוז , זה מתי שלאדם טוב רע

יום השואה. כמו כל שנה, אני לא מופתעת ולא מתרגשת. 'זה כמו כל שנה..שואה, מוות, יזכור, רצח המוני ומפלצתיות אנושית'. אתמול, בערב יום השואה, לא חשבתי על העניין יותר מידי. הלכתי לבית הקברות בדרכי הביתה מהלימודים שהתבטלו, עברתי ליד הקבר של סבתא שלי והתיישבתי לידו בשקט. פשוט בהיתי בקבר הקר והריקני. הרצתי לעצמי כמה זכרונות טובים ממנה בראש, קמתי וטפחתי קלות על השיש האפור. 'עוד ניפגש בצד השני' אמרתי, והלכתי הביתה. לא חשבתי על זה. אמרתי לעצמי שזהו, מיציתי את הרעיון של יום הזיכרון הזה. למדתי, ראיתי ושיננתי בעל פה כל כך הרבה מהנושא הזה..שזה ניראה לי כמעט מטופש כל שנה לחזור על זה שוב ושוב.

בערב הלכתי לשבת קצת עם חברים. היה כיף ונחמד, והדאגה היחידה שעברה לי בראש זה איך ואיפה קונים סיגריות וקולה לשתות, היות וזה ערב יום השואה והכל סגור. גם זה היה ניראה לי מטופש. אל תבינו אותי לא נכון, כן אכפת לי וכן חשוב לי. אבל העיקרון הבודד והמגוחך הזה, שיש דברים שהם כן למכירה, דברים כמו דלק (שמאוד העלה את האסוציאציה של המשרפות) ויש דברים, כמו אוכל שתייה וכן, גם סיגריות היו אסורים למכירה.

היום בבוקר הגעתי לבית הספר. חיכיתי בערך שלוש וחצי שעות בלי מעש בשביל לצפות בטקס. ישבתי עם כמה חברים, קראתי ספר, סתם התחממתי בשמש. הכל כרגיל, טוב ושמח.

כשהזמן הגיע, עלינו אל האולם ונכנסנו. בחרתי מקום על יד שתי חברות ומהצד השני שלי התיישב ידיד שלי. 'שוב, כל כמו שנה. רעש, מהומה בסדרי הישיבה, האורות נכבים ומישהו עולה לבמה. ושוב, כמו כל שנה; שואה, מוות, יזכור, רצח המוני ומפלצתיות אנושית'. בני השכבה שלי הם אלה שהכינו את הטקס והופיעו. רובם, אנשים שאני לא בקשר איתם. שאין כמעט אכפתיות הדדית ואין ידידות כלשהי. ובכל זאת, השנה משהו אצלי זז. החזות הקשוחה ואטומת הרגשות שאני עטופה בה כמעט תמיד כשאני בבית הספר, נעלמה כאילו לא הייתה מעולם, והבטתי בבני השכבה שלי שהיו על הבמה, שרו שירי אבל, הקריאו קטעים מיומני המסע שלהם מפולין, שמעתי את הקולות של חלקם רועדים. לא יודעת ממה. פחד במה? התרגשות? או שמה אלה היו העצב והתסכול שגרמו לקולות שלהם לרעוד? אני לא יודעת, וכנראה גם לא ידע. כשהציגו את המצגת של המסע לפולין, עם התמונות שלהם במחנות, בפסי הרכבות, בבתי הקברות ועל יד הפסלים השונים והאנדרטות, התנגן ברקע שיר; 'לכל אחד יש שם'. אומנם ראיתי את רוב התמונות כבר בפיסבוק, אבל משהו במצגת הזו שינה לי משהו בפנים והרגשתי שאני רוצה לבכות, להתקפל ולצאת משם. המשכתי לשבת בקהל, עם פנים אטומות מרגש אך בסופו של דבר נשברתי וביקשתי מהידיד שלי שיחבק אותי ביד אחת. נעמדנו, שרנו את התקווה והטקס תם. המחשבות בראש שלי לא הפסיקו להתרוצץ ולרצות לצאת החוצה אל אוזניים קשובות. אוזניים, שאולי יוכלו להסביר לי מה היה הדבר הזה, דווקא השנה, ששינה בי משהו. שגרם לי לרצות להישבר עוד פעם אחת ודיי. ואולי זה לא קשור בכלל? אולי זה סתם עוד עודף רגשות שכוחים שהדחקתי וקברתי עמוק בתוך התודעה שלי בצורה שאני לעולם לא ימצא שוב? אולי זה סתם מלחץ של הזמן האחרון וחוסר זמן הנשימה, שלי ושל הסובבים אותי? לא יודעת. אולי, בני השכבה שלי עשו את השינוי הזה. לא מבחינה שהם עשו את הטקס שונה, או טוב או מרגש משנים קודמות. (למרות שהוא אכן היה מעולה) אבל אולי, הרעיון שהאנשים שעומדים שמה על הבמה, הם האנשים שחלקו איתי את אותה הכיתה ושכבה במשך שש שנים, שהייתי רואה אותם כל יום ולרוב אפילו לא היה לי אכפת? ועכשיו הם עומדים שם ומדברים ומשתפים ומרצים לי (ולשאר הקהל) על היום הזה ולמה צריך לזכור ומה צריך לעשות. ואני באמת ראיתי אותם עומדים שם, וידעתי שכמו שהם התבגרו, גם אני ביחד איתם? העובדה שאנחנו כבר לא ילדים קטנים שסולחים להם על הכל, אלה בני אדם בוגרים, שעלולים בקלות יתרה להיכנע לאותה מפלצתיות אנושית שכולם מדברים עליה?

מה יקרה אם כן? מה יקרה אם לא? לא רוצה לחשוב על זה כרגע. רוצה רק לקוות ולעבוד קשה בשביל עתיד בטוח יותר, וטוב יותר.

רשמתי את כל זה, כי רציתי לשתף. אולי זו לא בעיה שדורשת טיפול וצריך לכתוב עליה בשביל 'לתת בראש' או התבכיינות ילדותית על רוע החיים, אבל זה משהו שישב לי בראש מהרגע שיצאתי מהטקס ההוא, ולהוציא את זה החוצה בכתב היה המנוס היחיד שהיה לי.

סליחה שזה יצא ארוך וממושך, ותודה על הזמן שלכם.