כנראה שההיגיון פשוט מספיק לפעול בשלב מסויים כשמדובר במגיפת אידיאל הרזון. אחרת, כנראה שהייתי צוחקת לאותו אדם בפרצוף כאשר היה מעלה בפניי את המצב היום, לפני חודשיים, או שלושה.
כשהתריעו מראש, הייתי מספיק נאיבית לחשוב שאני חזקה יותר.
כמה הייתי רוצה לכתוב כאן שכל השיט הזה כבר מאחוריי. שזה לא שווה את זה, כי זה פשוט לא.
השאיפה לעוד כמה מספרים כלפיי מטה, לעוד צלע אחת בולטת מעט מין הרגיל, לבטן שטוחה או חזה קטן יותר, היא למעשה הסיוט הכי גדול שאי פעם אוכל לתאר. אז הנה לי, שניים עשר קילו פחות. משקל קטן הרבה יותר מכל משקל אחר שהייתי מסוגלת להעלות על הדעת. אך הוא לא מספק, וכנראה שהמספרים אחריו גם לא יספקו.
אני רוצה לכתוב עד כמה ארורה השאיפה הזאת. המחלה הזאת, או מה שזה לא יהיה. לכתוב על כ"כ הרבה בנות שיודעות מה מצפה להן, אך בכל זאת בוחרות להיכנס לשם. לכתוב שהסוף כבר ידוע מראש במקרה הזה, אבל למה, למה לעזאזל שמישהו ירצה לבחור בו? הרי, וזה כ"כ ברור, שהפחתה מעטה בקלוריות תוביל לקיצוץ סופי. קילוגרם או שניים יובילו לעשרה, או עשרים.
אני כותבת מהצד השפוי שלי, שדווקא כן נותר בי. ואני מאמינה בעצמי, כן, אני מאמינה, שיבוא היום ואחזור להיות בו אותה ילדה שפעם הייתי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
