כמה הייתי רוצה לעביר בפוסט הנוכחי את כל מה שאני מרגישה, ללא יוצא מין הכלל. הייתי רוצה שבנות, בדיוק כמוני, שנכנסו למקום המחריד שנקרא הפרעות אכילה בתמימות, לא במודע, יקראו את הפוסט ואולי יצליחו לשנות משהו לגבי התפיסה החדשה והמעוותת שנוצרה להן.
האינטרנט מעודד את האנורקסיה באופן מחריד. על אף המודעות הגדולה שיש להפרעות האכילה בשנים האחרונות, אני עדיין לא מבינה איך הגיוני שכ"כ הרבה נשים בוחרות להיכנס לשם. ז"א, השאלה תקפה גם לגבי עצמי. אבל מה, לעזאזל מה, מושך אותנו למקום ללא דרך מוצא? הרי הסוף כבר ידוע מראש. החיים שלך יהפכו לקיום ולא יותר מזה. תאבדי ממשקלך בדיוק כפי שתרצי, עד שתגיעי לנקודה בה תצטרכי להרעיב את עצמך בשביל לרדת במשקל. הראש יהפוך למחשבון אוטומטי, ריק, בתקווה שיישאר שיער שיסתיר את כל המספרים. החולשה הפיזית, אוהו, החולשה הפיזית תשתלט עלייך מהר כ"כ... סחרחורות, כאבי ראש, התעלפויות.
אני כבר לא מדברת על התחושות הפנימיות, על מצבי הרוח הנוראיים. על העצב, הכאב. ההתייסרויות אחרי כל ביס, כל לגימה קטנה של משקה זה או אחר... התרחקות של כל האנשים האהוביים עלייך. הלבד הזה ייגמור אותך בסופו של דבר, לטובת איזו דמות לא מציאותית בכלל, שתשכנע אותך לזרוק את האוכל ולשקר להורים שכבר אכלת היום. כיף, נכון? כיף מאוד.
לטובת מה אנחנו זורקות את כל מה שהיינו, את כל מה שאנחנו? את מהות החיים שכבר סיגלנו לעצמנו... לטובת מספרים. לטובת עוד איזה מספר מזויין, משקל עגול יותר, כלפיי מטה כמובן. לטובת צלע בולטת ובטן שטוחה.
אל תתנו לשום דבר לקחת ממכן את מה שאתן. לב גדול, שיימצא את האושר הסופי שלו בזכות האופי, ולא המראה החיצוני. תקיפו את עצמכן באנשים שאתן אוהבות. אני בטוחה שיקבלו אתכן כמו שאתן, ולא בגלל איך שאתן נראות. יש לכן אפשרות לבחור, כי אתן יותר חזקות מאיזו דמות לא אמיתית שרצה לכן בראש. רק תמצאו את זכות הבחירה שלכן, ואת הרצון שלכן. את המוטיבציה לצאת. תזכירו לכן ותדמיינו איך הייתן רוצות שיראו החיים שלכן באמת. תפרשו את המילה "חיים" על גבי מוחכן.
שום דבר לא שווה את המוות הבטוח הזה, בסוף רכבת האנורקסיה. כל אחת ואחת מכן יותר חזקה, אז נצלו את הכוח הזה, כי אתן יכולות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
