Limp Bizkit - Behind Blue Eyes

החזרתי לטיוטות את כל הבלוג. אומרים שהכל לטובה, אז שיהיה.

רציתי בלוג חדש ישן, בלוג כזה שאין לו ריח של חדש, קר ומנוכר,

בלוג כזה, שעברתי בו שנה שלמה בה אלוהים התעלל בי נפשית, פיזית וכתיבתית.

עכשיו שנה חדשה, קצת יותר פתוחה.

אני ליה, אני בת 13. אני הכותבת הגאה של הבלוג "יומנה של מיס קומקום".

בבלוג הזה אני קוראת לעצמי "אליסון" כי כך אני רגילה מימים ימימה.

אין לי הרבה מה לכתוב, אז אני אתן לחכמים וטובים ממני, וכך ייגמר הפוסט הראשון אחרי 95 פוסטים:

"...ילדים הם התקווה לעתיד."

אין שום תקווה לעתיד, אמר מוות.

"אז מה יש בעתיד?"

אותי.

"התכוונתי חוץ ממך!"

מוות נתן בו מבט מבולבל. סליחה?

"התכוונתי," אמר אפסילור במרירות, "מה יש בעולם הזה, שבשבילו כדאי לחיות?"

מוות חשב.

חתולים. אמר לבסוף. חתולים זה דבר נחמד.

מעשי קסמים\טרי פראצ'ט, עמוד 7.

ביי.

אליסון.

משהו קטן וטוב #1: היום ראיתי ילד אחד מסיע את חברה שלו על האופניים שלו. הילדה חייכה וצחקה ונדמה היה שהיא שמחה מאוד.

זה שימח אותי, וסתם ככה העלה לי חיוך. חמודים.