יש לי בני דודים דתיים. הם לא חרדים ממש, רק דתיים. אני אוהבת אותם. אתם יודעים, בני דודים.

אחד מבני הדודים בגילי. היינו החברים הכי טובים עד כיתה ו' בערך. אחרי קצת התבגרנו. התנתקנו מעט. קצת פחות. אבל עדיין.

פעם היינו עושים הכל ביחד. כשהייתי באה אליהם זו הייתה חגיגה, תמיד כששיחקנו "קארה קופה" אני הווא היינו זוג. בלתי נפרדים היינו.

לפעמיים יוצא לי לחשוב על ההתבגרות שלו. על ההתבגרות שלהם, של הדתיים.

הם יודעים דברים, זה ברור. הם לא תמימים. כפי שהם נראה, על כל פנים. הם יודעים על אלכוהול, סמים ובטח שיודעים על בנות.

אני יודעת את זה בגלל כל מיני עדויות שקטות, כאלה שאף אחד לא שם לב אליהם, חוץ ממני.

כל מיני גיחוכים, חיוכים, מבטים. שירים שהם שומעים.

ניחושים שקטים וזהירים, אך בטוחים.

ואז אני מדמיינת לעצמי חטאים קטנים. חטאים שקטים כאלה, בינם לבין עצמם.

את כל הדברים האלה, שחילונים עושים בפומבי, בפרהסיה, הם בטח עושים בשקט, בחדרי חדרי.

מבחוץ הם עדיין תלמידי ישיבה ביישנים שני 13. השפם שלהם מתחיל לבצבץ, והם טסים לגובה.

אבל הם עדיין קצת מתחבאים מאחורי החליפות המנומסות שלהם. המכנס השחור בשבת, החולצה הלבנה, השביל בצד.

ההקפדה על החגורה השחורה באמצע, כי מכנס מכובד בלי חגורה זה לא בסדר, לא מנומס, או לא מספיק בוגר, או כמו שצריך.

אצל אף ילד מהכיתה לא היה מעלה בדעתו להגיע בחליפה לבר מצווה של חבר. אפילו לא מדמיין את זה לרגע.

אבל אצל הדתיים כן. כי הם כאלה.

החרמות הזהירה שלהם, להבדיל החרמנות הגסה והדחוה של הילדים בשכבה שלי.

הביישנות המנומסת שלהם, לעומת הגסות והחוצפה של הבנים בשכבה שלי.

השקט שלהם, לעומת ההתלהמויות, הרעש והצלצולים של הבנים בשכבה שלי.

ככה קרוב ככה שונה.

זה בטח קשה להם. יש להם המון איסורים. אסור ככה ואסור ככה.

אני חושבת שלי היה קשה. קשה מאוד אפילו. בלי בנים? בכיתה? בשכבה? בבית ספר? זה קשה.

כל הדברים הקטנים האלה. המבטים הגנובים, הסידור של החולצה, של הבגדים. זה בשבילי, לעצמי, באאארור, אבל זה גם קצת בשבילם.

כל הדברים הקטנים האלה, המלמולים, תשומת הלב. העיניים הבורקות שלהם כשאליסון המהממת צוחקת למשמע הבדיחה שלהם.

אבל זה בטח אחרת. הכל ניחושים, הכל בראש שלי.

אני בטח בונה לעצמי תיאוריות כוזבות שבסוף יילכו לפח.

אני אני לא יודעת כלום. אולי סתם ככה הדמיון שלי פועל יותר מידי שעות ביממה.

אבל לכולנו יש חטאים קטנים כאלה. אז בטח גם להם. חטאים שקטים שכאלה.

אליסון.

משהו קטן וטוב #2: אתמול הייתי בתל-אביב עם חברים. היה מדהים.

לא משנה מה תגידו, הזיהום, הזבל, ההומלסים, תל-אביב זו העיר הכי מדהימה בישראל.