בלוג הסיפורים שלי.

"לא! מאסה!" צעקנו כולנו בבת אחת.

"...מה?" היא שאלה בקול צרוד ועייף, קמה מהג'יפה והמשיכה ללכת.

"היא בסך הכל נרדמה, היא לא ישנה במשך כל הנסיעה." אמר גילי.

"אהא, שכחתי לקחת את זה בחשבון." אמר טובי.

באותו הרגע הייתי גאה מאוד באחי הצעיר, היה לו ראש טוב, אולי יום אחד הוא עוד יהיה סטודנט למחשבים כמוני.

"אוי לא! השארתי את כל הקומיקסים שלי בבית!" צרחתי פתאום והתמוטטתי בעצמי לתוך הג'יפה, אבל בישיבה מזרחית.

"אני לא מאמין עלייך. כל העיר הלכה, ואת רק על הקומיקסים שלך חושבת!" גילי צעק עלי ובעט עלי ג'יפה.

אני מחיתי את אפי בשרוול (זה רק ליכלך את האף עוד יותר) וקמתי, בעטתי קצת ג'יפה לכיון גילי והמשכנו ללכת.

"לאן אנחנו הולכים, מיסה?" שאל קאורו.

"זה מאסה. האמת שזה אסבה, מאסלה זה רק שם משפחה." היא תקנה אותו מבלי להסתכל לעברו בכלל.

"אז לאן אנחנו הולכים, אסא?" הוא שאל.

"לא ככה קוראים לי, אבל ניכר שיפור. אין לי מושג לאן אנחנו הולכים." היא אמרה. כולנו עצרנו.

"אז לאן את מובילה אותנו צ'יקסו?" צרחתי וכמעט שהתמוטטתי שוב לתוך הג'יפה.

אבל רק כמעט.

תראו, יש הבדל בין ללכת לאיבוד לבין זה שכל הקומיקסים שלך נמחו מעל פני האדמה.

אם הלכת לאיבוד אתה תמיד יכול לחזור אחורה, אבל קומיקסים- מאיפה אני אשיג כסף לשחזר את כל האוסף המפואר שטיפחתי במשך שנים על גבי שנים?

"את חננה מסריחה ומשוגעת!" אמר לי קאורו.

"אוי, תסתום!" נזף בו גילי.

כולנו עמדנו בשקט וחשבנו.

"אם אנחנו לא הולכים לשום מקום, למה אי אפשר לא ללכת לשום מקום מחוץ לביוב?" שאל טובי שאלה חכמה והגיונית שמעניין שדווקא הוא חשב עליה ולא אני הגאון.

"כי כאן לא ימצאו אותנו. יחד עם הפצצה הגיעו כוחות צבאיים של... לא יודעת, אבל אם הם הטיסו פצצה עד לפה הם בטח יכולים גם להטיס לפה כוחות צבאיים, לא?" שאלה מאסה.

"פצצת אטום היא פצצה קטנה, אם אני לא טועה מאוד אפשר גם להטיל אותה ממזל"ט." אמרתי.

"מזל"ט שתוכנת להטיל פצצת אטום, את מתכוונת. אבל כן, אם הם מטיסים פצצת אטום הם יכולים להטיס באותה המידה כוחות צבאיים. מאסה אומרת שהיא ראתה כוחות אדמה ובגלל זה כולנו מוכרחים להתחבא." אמר גילי.

"זה מוזר, נגיד אולי מזל"ט היה יכול להסתנן לאוויר שלנו אבל מטוסים שמובילים כוחות צבאיים שלמים? איך זה שאף אחד לא ידע?" טובי שוב שאל את השאלה הנכונה לפני שהספקתי לחשוב עליה.

"אין לי מושג, אבל זאת עובדה. אני לא מציאה לך לצאת מכאן ולבדוק. כל הקטע שניצלנו זה שרשרת של ניסים, הם בנס לא ראו אותנו, ובנס הצלחנו להכנס לכאן כולנו עם כל הצידה שלנו." אמרה מאסה והמשיכה להתקדם, אנחנו בעקבותיה.

"ובנס אני... גיליתי את זה מראש." אמר גילי.

"איך גילית את זה מראש באמת? מי היה המקור שלך?" שאלתי.

"אני לא רוצה לדבר על זה. בואו לא נדבר על זה, בבקשה." הוא אמר.

"אבל ליני ממש סקרנית איזה יסוד זה, אני לא מבינה מה זה משנה כל כך." אמרה מאסה.

"בודאי שזה משנה, אורניום הוא היסוד שגורם את הנזק המינימלי כשהוא מתפרק. על נאגאסאקי נזרקה פצצת פלוטוניום שגרמה נזק גדול פי עשר, ומאז מן הסתם בכל רחבי העולם פותחו פצצות הרבה יותר חזקות והרסניות מפצצות פלוטוניום." הסביר גילי.

"אז איזה יסוד זה באמת?" שאלה מאסה.

"אמרתי לך, אני לא יודע ואני גם לא רוצה לדעת. אני מעדיף שלא לדבר על זה בכלל. הוצאתי את המידע הזה ברמאות ובדרך מפוקפקת מאוד שאני מתבייש בה, וזהו." הוא אמר.

"אתה לא צריך להתבייש, אתה הצלת את החיים שלנו וגם של כל הסטודנטים ששחר הספיק להעיר!" אמרה מאסה.

"וגם השכנים של ליני ששמעו אותי צועק. אם הם לא היו עצלנים מידי בשביל לקום מהממיטה ולהבין מה אני צועק בדיוק." אמר גילי.

"בדיוק, אז אל תצטער ושלא תעז להתבייש!" אמרה מאסה.

"כן, את צודקת." הוא אמר.

שוב עצרנו, הפעם זאת מאסה שקפאה במקומה ואנחנו עצרנו מיד אחריה.

"מה עכשיו?" שאלתי אבל מאסה היסתה אותי, נצמדה לאחד הקירות המטונפים של הביוב וסמנה לנו להסתתר מאחוריה.

כשעמדנו שם מבלי לזוז ומבלי להשמיע קול התחלנו לשמוע גם אנחנו קול שכשוך מים מתקרב, כאילו שקבוצה נוספת צועדת במים.

"אולי אלה עוד ניצולים! אנחנו צריכים-" לחש גילי, ומאסה שוב הסתה אותו.

ככל שהם התקרבו יותר ויותר כך שמענו שהם משוחחים ביניהם.

השפה נשמעה מוכרת, אבל היא לא היתה עברית

היא גם לא היתה מוכרת כמו אמהרית, שנשמעת לי כמו עברית חוץ מזה שאני לא מבינה אף מילה.

"זה סינים?" שאלתי בלי קול.

"ערבים." נהם גילי.

כמובן, הם מדברים בערבית, ידעתי! אם זאת היתה שפה מונגולית היא היתה צריכה להשמע לי כמו יפנית חוץ מזה שאני לא מבינה אף מילה, והם לא דיברו באף שפה מוכרת!

"הם קרובים, אם הם ימשיכו ללכת הם יראו אותנו." השפתיים של מאסה יצרו את המילים לכיווננו.

גילי החוויר ונראה שהוא עומד להתעלף, אך טובי וקאורו אחזו תמכו בו בכוח, כל אחד בצד אחר.

"יש לנו רק את יתרון ההפתעה." המשיכה מאסה.

"ואת החסרון שהייתי קרבי." יצרו השפתיים של גילי, אבל מאסה כבר לא ראתה, נראה שהמילים האחרונות נאמרו רק לי.

אני ידעתי שגילי היה קרבי, כולם ידעו את זה. אומרים שלפני שהוא הכיר אותי הוא היה טיפוס דכאוני משהו, כי הוא איבד שם הרבה חברים.

הוא אף פעם לא היה ציני מגעיל או מריר כלפי, למרות שתמיד הייתי אינפנטילית ומטומטמת.

כלומר, מטומטמת מבחינה התנהגותית, אבל השכל שלי תמיד היה מפותח מאוד ואם הייתי חיה במקום שניתן לכנות כציויליזציה, בטח הייתי ממציאה את הגלגל או משהו.

מאסה עמדה הכי קרובה לקבוצת הערבים שהתקרבו אלינו.

הקולות נשמעו צעירים, קיוויתי שמדובר בקטינים לא חמושים שנוכל להפחיד במקרה הטוב.

אבל אז נשמעו גם כמה קולות גבריים.

מאסה ירקה קללה לא מזוהה ויצאה מהמחבוא, עומדת מולה בפיסוק רגליים קל ומן הסתם מישירה להם את המבט הקשוח הזה שלה שכולנו הכרנו יותר מידי טוב.

"שו איסמאכ?" שאל אחד הקולות הבוגרים.

"מאסה צ'אן. נאני מו נו דה." היא נשענת על הקיר מטושטשת.

"לעזאזל, זה היה יותר מתאים לך לעשות דבר כזה! מה עובר עליה?" גילי יצא מהמחבוא גם הוא ושאל: "דו יו ספיק אינגליש?"

הייתי ממש סקרנית לדעת איך נראית החבורה הערבית שפגשנו אחרי שראיתי את הבעת הפנים הקפואה של גילי כשהוא חשף את עצמו, אבל רגע לפני שיצאתי מהמחבוא גם אני הקול הבוגר ששאל את מאסה משהו בערבית קודם אמר: "אנחנו יודעים גם עברית." כמעט שנשמתי לרווחה, אבל אז הוא הוסיף עוד כמה דברים בערבית.

מן הסתם הוא אמר להם לתפוס את שני היהודים ולקחת אותם איתו.

מאסה היתה חלשה ועייפה מכדי להאבק, וגם גילי לא היה במיטבו אבל הוא לפחות ניסה.

הקול הגברי ביקש משאר חברי הקבוצה לבדוק אם מסתתרים עוד יהודים מאחורי הקיר, טובי וקאורו כבר התחילו להתרחק משם, אבל עצרו כשראו שאני קפואה במקומי.

"מה את עושה, לין? בואי מהר!" לחש טובי.

אני לא הייתי מסוגלת להשאיר את החברים שלי מאחור.

סימנתי להם עם הראש שימשיכו ללכת, ואז יצאתי מהמחבוא.

"רק אני כאן, זה בסדר." אמרתי.

ואז שמעתי את הקול של טובי מאחורי: "וגם אני."

אולי הוא חשב שזה אמיץ מצידו, אבל זה היה טיפשי מאוד.

"וגם אני." נשמע קולו הצווחני מעט של קאורו שלא יכל להשאיר את אחיו התאום מאחור, כמובן.

טובי השפיל את ראשו וחרק בשיניו בכעס, למרות שזה היה טיפשי מצידו לחשוב שקאורו ינסה לברוח בלעדיו.

חוץ מזה שגם ככה קאורו היה טיפש מכדי לשרוד לבד, עם טובי אולי עוד היה לו סיכוי.

הערבים כפתו גם את שלושתנו וצרפו אותנו לצרור השבויים הקטן שבינתיים מנה חוץ ממאסה וגילי רק עוד שני בני נוער בסביבות גיל 14.

"טיפשה, למה לא ברחת עם הילדים?" סינן גילי.

"לא יכולתי להשאיר אתכם..." "זה לא שהיית יכולה להציל אותנו, אבל היית יכולה להציל את עצמך. ואותם." אמר גילי בחכמה. אני שתקתי, התביישתי בעצמי על הטפשות שלי ועם זאת ידעתי שהייתי מתביישת עוד יותר להשאיר את מאסה וגילי בידיהם.

"מה שיקרה לכם יקרה גם לי, אתם הצלתם אותי." אמרתי.

"אבל למה גם הילדים צריכים לסבול?" שאלה מאסה.

"אתם הצלתם גם אותנו." מלמל טובי.

"שקט שם!" צעק מישהו ובעט בנו.

השתתקנו.

הסלולרי שלי צלצל, ואני לא רציתי לענות.

השעה היתה שעת לילה מאוחרת והיתה לי הרגשה שסופסוף אני הולכת להרדם, את הסלולרי השארתי על המכתבה כי ביום למחרת היה לי חופש.

אם לא היה לי חופש אז הוא היה מכוון על שעון מעורר ונמצא מתחת לכרית שלי, אבל ביום למחרת אמור היה להיות לי חופש לכן גם לא טרחתי לסגור אותו, והוא פשוט היה שם על המכתבה שלי בין כל הדפים, הציורים, המחשבות על תכנות והטיוטות במתמטיקה.

"ציקסו, שמישהו יענה כבר!" נהמתי בקול עמוק מידי מכדי שיצא מגרוני הצווחני, אך בשעות לילה מאוחרות שכאלה מסתבר שגרוני מסוגל להפיק כל קול שהוא.

למזלי אחי ישנו שינה עמוקה ולא התעוררו, לרוע מזלי מי שצלצל אלי היה עקשן ולא התייאש. הסלולרי שלי ניגן כבר שלוש פעמים את השיר במלואו, וזה שיר ארוך של לפחות שלוש דקות.

"משהו כמו עשר דקות... צ'יקסו, לא יכלו לתת לי תרגיל יותר מסובך? בשביל מה אני לומדת כל כך הרבה סוגים של מתמטיקה באוניברסיטה?" חרקתי בשיני וגררתי את הגרביים המסריחות שעל רגליי לעבר המכתבה, ועניתי סופסוף.

"לין! את מוכרחה לצאת משם!" נשמע קול מוכר ובלתי מזוהה.

תראו, יש הבדל גדול מאוד בין מתמטיקה לקולות של אנשים: מתמטיקה אני יכולה לפתור תוך כדי שינה, לזהות אנשים לפי קול-לא.

"אהא, מי זה?" שאלתי בסבלנות. "את לא מבינה מה שאומרים לך? רדי למטה עכשיו, זה דחוף! אני אסביר הכל אחר כך!" הוא נשמע לחוץ.

"תקשיב, אחי, אם אתה כל כך לחוץ לסקס זאת לא סיבה-" "-לא, אמרתי לך שלא תביני! אני אסביר לך אחרי שתרדי כבר נו!" הוא צעק, ויכולתי לשמוע את הצעקה הזאת גם דרך החלון שלי. פתחתי את השמשה וראיתי דמות זעירה עומדת על המדרכה.

"שיואו! אתה כזה קטן!" קראתי לעברו וסימנתי עם האצבעות.

"תגידי, מה לקחת? אני נראה קטן כי אני נמצא חמש מטר מתחתייך, באקאיארו!" הוא צרח.

אני התעלמתי ממנו והחלטתי לרוקן את בקבוק הפטל שעומד לי על המכתבה כבר כמה שבועות על הראש לו.

"היי!" הוא קרא וניסה להתחמק.

האמת היא שהוא דווקא די הצליח, אבל גם אני הצלחתי לפגוע בו קצת.

"אוף, מה הבעיות שלך? את לא יכולה להפסיק עם השטויות שלך אף פעם? את לא קולטת שבשש תפול עלינו פצצת אטום?" הוא צעק.

"איזה אטום? יש כל מיני סוגים." אמרתי.

"תפסיקי כבר, ואת לא באמת מבינה בזה יותר ממני אז תשתקי ופשוט רדי אלי, אני רק רוצה להציל את החיים שלך!" הוא צעק.

"כן, אה?" השבתי.

באמת, זה התירוץ הכי מוזר ששמעתי בחיים שלי כדי לגרום לי לרדת, אבל זה גם היה די הזוי מצידו להופיע פתאום בשעה כזאת מתחת לבית שלי, להתקשר אלי במשך עשר דקות ולצרוח לי מתחת לחלון.

ולחשוב שהוא עוד הומו.

איך שהוא ראה אותי מגיחה מחדר המדרגות הוא הסתער, תפס לי את היד וגרר אותי לכיוון המכונית שמאסא ישבה מאחורי מושב הנהג שלה.

"מה זה פה? אונס קבוצתי?" מלמלתי בטשטוש.

"לא אמרת לה על הפצצת אטום? תראה אותה, הגיעה אלינו עם גרביים!" היא צרחה על גילי.

"אלה לא סתם גרביים, אלה אותם גרביים כבר שבוע וחצי!" אמרתי בגאווה לא סמויה.

"שבוע זה שבע ימים, איך זה בדיוק מתחלק לשתיים?" התעניין גילי.

"שלוש וחצי, כאילו דה?" השבתי לו.

"אוף, אתם לא קולטים? פצצת אטום, פצצת אטום! לכו ותביאו כמה שיותר אוכל ובגדים, אוקיי? יש לכם עשר דקות, אם לא תגיעו עד אז אני אסע בלעדיכם!" היא אמרה וסגרה את החלון לפני שהספקנו להכנס.

"היי, רגע! למה גם אני צריך להענש בגלל הילדה הזאת?" צעק גילי והכה באגרופו בחלון.

מאסאלה בתשובה הראתה לו את השעון שלה, אולי כדי להבהיר לנו שהוא מתקתק.

"יאללה, בואי נזוז." הוא אמר, תפס בידי וחזרנו למעלה.

"תגיד, כל הקטע הזה עם הפצצת אטום שלכם, זה רציני?" שאלתי.

"ברור! מה נראה לך שאני אסכים לספוג מטח מיץ פטל ככה סתם באמצע הלילה?" הוא שאל.

"וזה לא סתם מיץ פטל! זה-" "-ליני, אני לא רוצה לדעת את זה!"

הגענו לבית שלי, הדלת היתה פתוחה.

גילי לקח את הילקוט שלי ודחף אליו הרבה אוכל. הוא כמעט הוציא משם את קלסרי המתמטיקה שלי.

"לא! מה אתה חושב שאתה עושה? אם צריך להציל משהו, זה את הידע!" צעקתי עליו.

"אולי תעירי כבר את האחים שלך?" הוא צעק לי בתגובה.

אני רצתי והערתי אותם. הם מלמלו משהו על זה שאין להם כוח לקום ועדיין חושך בחוץ, ואז שפכתי עליהם מים.

עד מהרה שניהם התייצבו בסלון עם פיג'מות רטובות.

"תאספו בגדים ותכניסו לתיקים שלכם, אנחנו בורחים מהבית." אמרתי להם.

"ממי אנחנו כבר בורחים? רק אנחנו גרים פה!" אמר טובי.

"כן, אבל יזרקו על העיר פצצת אטום בשש בבוקר, בגלל זה הערתי אתכם עכשיו. יאללה זוזו כבר!" אמרתי ותפחתי להם על ישבניהם הזעירים בכוח.

"מה זה פצצת אטום?" צייץ קרלו, הקטן שביניהם.

"זה אטום מה-זה ביש, ממש פצצה! כאילו מה לא ברור בזה?" קרא גילי מהמטבח.

"מה גילי עושה פה? אתם תתחתנו?" שאל קרלו בזמן שאני דחפתי בגדים שלו לתוך הילקוט שלו.

"לא, בחיים לא, איכס!" אמר גילי.

"למה הוא במטבח? מה הוא מבשל? ולמה אנחנו בורחים מהאטום החתיך?" המשיך לשאול קרלו.

"שמישהו ישתיק את הדבר הזה, אני מנסה להתרכז!" צעקתי ודחפתי לקרלו לפה תחתונים.

"עברו עשר דקות, לרוץ כולם!" צעק גילי וכולנו הסתערנו החוצה עם הילקוטים.

"אני מקווה שלא הוצאת אף דף מהילקוט שלי!" חרחרתי לעבר גילי.

"אפילו לא אטום של דף. נו, זוזו! תכנסו כבר!" הוא אמר כשהגענו למכונית.

נדחקנו כולנו למושב האחורי, מאסא משכה אותי לקדימה ושמה עלי את הילקוט שלה.

"את לא צריכה להביא את הידע שלך, מה ספרות כבר תעזור לנו בנכר?" אמרתי אני.

"עדיין לא התעוררת את?" היא שאלה בצרידות והתניעה.

"אוי, זה מזכיר לי את האופנוע שלי." אמרתי פתאום.

אף אחד לא ענה לי.

"נו, הוא ממש יפה, הוא כזה ורוד. קיבלתי אותו ליומולדת מדוד שלומי." המשכתי לקשקש.

"תסתמי." אמר גילי.

"למה? אני אוהבת לדבר על האופנוע שלי." אמרתי אני.

"תגידי, הדוד הזה שלך, שלומי, הוא-" "-הוא גר בעיר אחרת, זה בסדר." השיב גילי למסה לפני שהיא הספיק לגמור את המשפט.

"אז בקיצור, זה אופנוע ממש יפה, הוא ורוד והדבקתי עליו מדבקות זוהרות של סיילור מון." אמרתי.

"לעזאזל, את הבחורה הכי חננה בעולם." סננה מסה.

"וגם הכי מסריחה." הוסיף גילי.

"ומשוגעת." אמרתי אני.

"לא, את סתם עייפה. עכשיו תשתקי, אולי אני אספיק לישון קצת לפני שנצטרך להיות ערים הרבה. כדאי גם לך לישון." אמר גילי.

דווקא חשתי עירנית מאוד.

"למה הצלתם אותי? מאיפה אתם יודעים בכלל שתפול פצצת אטום? איך אתם יודעים מתי בדיוק היא תפול? איך זה שאתם יודעים עליה כל כך הרבה אבל אתם לא יודעים איזה יסוד זה יהיה?" שאלתי.

"וואו, וואו! לא הכל בבת אחת! לגילי יש את המקורות שלו, אל תשאלי אותי. אבל אני סומכת עליו." אמרה מאסה. גילי נחר מהמושב האחורי, וגם התאומים.

"כולם במעונות כבר יודעים?" שאלתי.

"כן, שחר שלך דאג להפיץ את זה. היה הרבה בלאגן ולא הספקתי לדבר איתו ממש, אבל ראיתי אותו מתרוצץ וצועק הוראות לכל עבר. אני לקחתי את המכונית של המרצה לכמיה ליניארית שאת נמצאת בתוכה עכשיו." היא אמרה.

"מרצה לכימיה ליניארית? מה הקשר שלו אלייך? מי זה בכלל?" שאלתי.

"אה, הוא... טוב, הממ.. בכל אופן, הייתי פה כבר פעם, במכונית הזאת, זה מה שחשוב. לא היתה לי בעיה לפלח לו את המפתחות ולשכפל מבלי שהוא ישים לב." היא אמרה.

"איכס! הוא לפחות נראה טוב?" שאלתי.

"הוא מרצה לכימיה ליניארית, מה נראה לך?" היא שאלה.

"שהוא מכוער, מכוער מכוער מכוער! וזקן." אמרתי אני.

"אה לא, הוא דווקא בסדר. קצת לבן מידי לטעמי, אבל בסדר. ולא הייתי נותנת לו יותר מארבעים." היא אמרה.

"נו? זקן! אז מתי כבר נצא מרדיוס הטווח של הפצצה? ואיך נדע את זה אם אין לכם מושג איזה יסוד זה יהיה?" שאלתי שוב.

"טוב, אז כמו שאמרת בעצמך-אין לנו מושג איזה יסוד זה ומתי נצא מהרדיוס של זה. אנחנו כן יודעים איפה הנקודה עליה הפצצה תפול ואנחנו רק משתדלים להתרחק ממנה כמה שיותר וכמה שיותר מהר." היא אמרה.

"אז זהו? זאת כל התוכנית? אולי עדיף שנמצא מחסה איפה שלא נהיה וזהו?" שאלתי.

"זה גם מה שאני אמרתי, אבל גילי אמר שצריך לברוח גם בגלל הקרינה." אמרה מאסא.

"מה קרינה? אני קראתי על הירושימה ו... טוב, אולי הוא צודק." אמרתי.

"כן, זה נזק לדורות, זה מה שהוא אמר."

"אגב, הוא לא יכל לשאול את המקור הסודי שלו משהו בסיסי כל כך כמו איזה יסוד זה?" שאלתי שוב.

"אני לא חושבת שהוא שאל, אני חושבת שהמקור פשוט סיפר לו את זה מרצונו החופשי או משהו כזה. את תוכלי לשאול אותו את זה בעצמך. הממ בתור מדענית ויפנית את יודעת אולי מה הרדיוס המקסימלי? סתם כדי שנדע מתי אפשר לעצור, אני ממש עייפה..." היא אמרה.

"אני לא מדענית ולא יפנית, אני יותר בקטע של מתמטיקה. אבל יש לי חברה טובה שעובדת בכור, אולי אני אשאל אותה. הממ. איפה הסלולרי שלי?" שאלתי.

"רק זה חסר לי עכשיו, קרינה!" היא סיננה.

"נדמה לי ששכחית אותו בבית. קסו." אמרתי.

"היי! אל תרקי לי באוטו!"

"זה לא האוטו שלך!"

"עכשיו כן!"

"אבל מה יהיה באמת עם המרצה החתיך לכימיה ליני? עכשיו, כשאין לו אוטו?" שאלתי.

"כן, ולמה האוטו שלו בכלל היה בחניון בשעה כזאת? זה לא שהוא גר באוניברסיטה! הוא בטח שכח אותו, אני מקווה בשבילו..." היא אמרה.

"איך אפשר לשכוח אוטו?" תמהתי.

"עובדה." היא משכה בכתפיה.

"לא, נראה לי שהוא בגד בך." אמרתי אני.

"בלתי אפשרי. לא היינו בקשר בכלל, זה היה רק פעם אחת." היא אמרה.

"את יותר גרועה משחשבתי..." מלמלתי והרגשתי שהעיניים שלי נעצמות.

"תשני, אני אפתח רדיו כדי לא להרדם בעצמי. רק זה חסר לנו, לברוח ממוות אחד ולמצוא אחד אחר בתאונת דרכים." היא אמרה ופתחה רדיו.

טובי התעורר, פשפש בכיסו והוציא קפה טחון.

"למה יש לך אבקת קפה בכיסים במקום חול?" שאלתי.

"לילה טוב..." הוא מלמל וחזר לנחור.

מאסה בלעה את הקפה.

נרדמתי.

XXX

"קומי, ליני, קומי! הפיצוץ כבר היה, ניצלנו!" נשמע קולו הצווחני של קאורו.

"קרלו?" שאלתי בקול עייף וצרוד כל כך שהפחיד גם אותי.

"כן, זה אני, ליני! קומי כבר!" הוא אמר ומשך אותי.

"הו, היא קמה. בואי, ליני, אנחנו נכנסים לביוב." אמר גילי.

"לביוב? למה, חסר לנו כבר לאן ללכת? מסריח שם נורא!" התלוננתי.

"מה? חשבתי שדווקא לך לא יהיה אכפת, את הרי מתקלחת רק פעם בשנה, לא?" גיחך גילי.

"אבל זה שונה, את הסירחון שלי אני אוהבת. סירחון של ביוב אני שונאת!" התעקשתי.

"לי יש אף סתום ואני לא מריח כלום." מלמל טובי.

"יופי, אל תזכיר לנו את זה שלא נרצח אותך מקנאה." סננתי.

לקחנו כל אחד את התרמיל שלו ונכנסנו לתוך הביוב. זה היה פחות מסריח משציפיתי.

"אנחנו כמו צבי הנינג'ה!" הכריז קאורו.

"נכון, כמו צבי הנינג'ה..." חזרה אחריו מאסה בקול עייף.

ואז מאסה התמוטטה לתוך הג'יפה.

"לא! מאסה!" צעקנו בבת אחת כולנו.