בום.
הקליע חלף קרוב כל כך לאוזנו של קראג' עד כדי כך שאוזנו עדיין זמזמה וגופו היה עדיין משותק.
טרטור מנוע נשמע מתרחק והולך. קראג' ההמום והמתנשף עדיין נאחז בעמוד של מגדל הפיקוח.
העמוד שמאחוריו הסתתר.
פרקי ידיו כאבו מלאחוז במתכת הקרה אך הוא לא הסתכן בכך ששוב יתגלה לעיני המתבונן.
הקליע טס בשריקה ונעצר רק בחלון הזכוכית הכפולה של צריף השומרים. הקליע חדר לזכוכית, אך נעצר באמצע הדרך.
פחד אחז בקראג', לא הרבה קליעים היו יכולים לחדור זכוכית כפולה, לא מהסוג שבצריף ההוא.
זה היה קליע מסוג שונה. לרגע הוא התפתה לגשת לראות את הקליע, וברגע השני כמעט בז לעצמו.
הוא לא העז להסתכל אחורה, מעבר לעמוד, שמא עוד קליע שכזה יירט את דרכו אליו.
כמה זמן עבר? הוא לא ידע. הוא כבר לא הרגיש את ידיו, אלא רק פלדה. לבסוף, כשכבר חשב שהתאחד עם העמוד,
נפל באפיסת כוחות על הקרקע.
הכול היה שקט. רק עכשיו הוא שם לב לכך. הטרטור של המנוע נשכח מזמן, והכול היה שקט.
בית המאסר היה אכן באמצע 'שום-מקום' לדעת כל אדם רגיל. כל שוטר אחר ידע שהאזור הוא בעצם קבוצה של יערות שבתוכן נסללו מספר כבישים,
והוקם המקום הזה.
לבו החל לרקוע בחזהו, תואם את פעימותיו לפעימות שראשו חש. כל כך הרבה, בזמן כל כך קצר. מתיו' הוא חשב בפחד,
מתיו עזר להם. מתיו רק מעולף. הרוב פה מתים. מתיו יקום בקרוב... הוא נמלא חרדה. הוא קם וסקר את השטח סביבו, גומע את כל מה שעיניו רואות.
לא היה זכר למהומה, מלבד העובדה שלא נראו שומרים על מגדל הפיקוח.
הם היו שם. על הרצפה, מלאים בדם. קראג' ידע זאת עוד מבלי לבדוק.
אם מתיו שיתף איתם פעולה, אז אף אחד חוץ ממנו לא יודע על זה. ואם מתיו יתעורר ויראה את קראג' ככה. במצב הזה,
הוא יידע שהוא יודע.
קארג' באמת פחד ממתיו, כמו רבים מהשוטרים. מתיו היה וותיק השוטרים במקום הזה, וסיגל לעצמו את המבטים המפחידים, שלעיתים רואים על פני האסירים כאן.
כל אחד מהאסירים - שהרגע ברחו, ההבנה הפציעה בראשו - היה רוצח מיומן. כל אחד מהם היה אסיר מסוכן. מבצע הבריחה שלהם היה חייב להעשות מבפנים.
קארג' התקדם בזהירות לעבר תאי המאסר, סורק את השטח, אקדחו מנחה את הדרך.
הוא הביט על ריימונד. הסוהר המקריח. שהיה כעת מלא בדם.
מתיו הרג אותו, הוא אמר לעצמו. ריימונד היה מהאנשים החביבים האלה, שהיו חברותיים אך לגמרי לא מתאימים לעבודה שלהם.
הוא לא היה יורה בפושע, הוא שנא מוות. קמצוץ של אירוניה, חשב לעצמו קארג'.
כעת, הוא חיפש בעיניו את מתיו, שטוח על הרצפה, אך לא ראה את פרצופו בשום מקום. משהו שהיה חשוד מכיוון שאת מתיו היה קשה לפספס.
שוב הפחד אחז בו, מטלטל אותו.הוא שכח את כל כללי הזהירות והתחיל לרוץ. פשוטו כמשמעו, לברוח. הוא יצא את תחומי הבניין, עבר את מגדל הפיקוח, ורץ במורד אחד משבילי העפר, שהוביל לכביש בקרבת מקום.
הוא התעייף מריצה לאחר מספר דקות, אבל הפחד היה חזק מעייפותו.
סביבתו הייתה יכולה להיקרא בקלות פסטורלית. שביל עפר שמצדו האחד זורם נהר קטן, ומצדו השני מדרון קצר של עצים ושיחים.
אבל הוא לא עצר להתענג על הנוף, אלא המשיך לרוץ.
לאן? הוא לא ידע, הוא היה חייב להסתלק קודם כל.
הוא היה טירון יחסית אל האחרים. השוטר הכי צעיר וחדש שם. הוא לא ידע מה לעשות במצב כזה.
לא הנחו אותו במצב כזה במחנה ההכנה.
האקדח היה תלוי על מותניו אך היה לא טעון,הוא גם לא חשב על לטעון אותו בנתיים.
כשחשב שלא יוכל לרוץ יותר, הגיחה אבן כאילו משום מקום באמצע השביל, וקארג' שהרפלקסים שלו התמקדו רק בבריחה, נתקל בה, ומעד.
הוא התלכלך באפר, ושאף לא מעט ממנו, אך לא מספיק בשביל שיוכל לקום על רגליו חזרה. הוא היה תשוש.
השקט נשבר, על ידי סירנה של משטרה. הנה באה העזרה. מאוחר מידי. הרבה יותר מידי מאוחר.
לרגע אחד רצה לקום ולצעוק 'הנה אני - אני פה, תצילו אותי'. וברגע השני חשב על מתיו.
משהו בליבו אמר לו שעדיף שלא ייראה, ולכן בכוחותיו האחרונים קם, ובצעדים איטיים החל לרדת במדרון מצידו של השביל.
מספיק בשביל להתחבא מאחורי שיחים סבוכים, וגם כדי לראות בבירור את הניידות שיקרבו.
הוא ידע שעשה את הבחירה הנכונה, כאשר ראה שהניידת עוצרת. ולאחר מספר דקות, הגיע לא אחר, מאשר מתיו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
