"מילים הן כמו מדרגות נעות לחדר מרוחק..."

כמו בכל שנה, היום הזה מגיע.

יום הזיכרון לשואה ולגבורה.

כולם זוכרים את הקורבנות של המלחמה.

באותו עיתון, כמו בכל שנה, הציבור נזכר בניצולי השואה.

הוא נזכר ששליש מהם חיים בעוני.

הוא נזכר שבכל יום מתים 30 ניצולים.

שאותם ניצולים לא קיבלו עדין את דמי השילומים.

אותם אנשים שנלחמו, גברו וניצחו את הנאצים,

שהגיעו ל"ארץ המובטחת" קיבלו סטירה בפרצוף.

אנחנו מתעסקים כל הזמן בהנצחת השואה, בזיכרון ובהרוגים.

עסוקים בלהגן על שמות הנרצחים,

אבל אומרים לשורדים שחבל והם לא מתו, כי אז היה לנו זמן להתייחס אליהם.

אנחנו אומרים להם, למעשה: לא הגיע הזמן שתמותו?!

וממשיכים להתעלם. ככה יותר טוב.

אף אחד לא קם לכבוד אותם ניצולים.

למה? כי אין להם משפחה. ואת האמת? גם אין להם כוחות.

אנחנו עשינו להם זין ענק, צחקנו וסובבנו את הראש.

והם? מה הם יעשו? אין להם אף אחד בעולם הזה.

ובזמן שאנחנו "מצטערים" על ההרוגים שלהם, הם מתים מרעב, מקור, ממחלות ומעצב.

אז בואו כולנו נמשיך לזכור את ההרוגים למשך שעתיים של איזה טקס, ונחזור לחיים שלנו.

ובקשר לניצולים? זה בסדר. גם ככה מתים כל יום 30.

למה לדאוג להם?

הסרט "מוסר השילומים", שעוסק בנושא, יוקרן מחר.

http://bidur.msn.co.il/msnEntertainment/TvAndRadio/Articles/200704/20070415104129.htm