"מילים הן כמו מדרגות נעות לחדר מרוחק..."

"ישבת בחלון וקראת מתוך ספר
על אישה שמחכה למישהו כשהזמן חולף
ןהיית ביקרותי על איך שהגוף שלך יושב
על מי אתה בעצם מנסה להתחבב

בתמונה שניה, נשענת על הבר
בתוך המועדון בתוך סמים נוזלים
מי האבודים שמסביבך אתה שואל
ולמה כל זה זז, מתי הולכים

יש שירים שמישהו כבר שר אותם מזמן
אבל אתה כותב אותם ראשון
בתוך הראש של מישהו אחר
מסתתרת מחשבה שמתקתקת כמו שעון
פלרמו עיר הקיץ הקסומה
יש קטלוג תנופת בניה גדולה
תיקח את עצמך מכאן
ולך לישון"

שלום לקוראים.

הפוסט הבא יכלול הרבה מילים, מחשבות, תחושות ואין תמונות.

אז לכל מי שמחפש להגיב: "תמונה יפה." או לכאלו שיכולות הקריאה שלהם נמוכות...

שיפנו לבלוג של יואב. בזמן האחרון זה כל מה שיש שם.

[יואב, איפה הפוסטים המשמעותיים והנוקבים שלך? לאן נעלמת?]

אז ככה.

התקופה האחרונה לא משהו. על זה אני חייב להסכים.

התקופה האחרונה אפילו שווה לתחת. ולא לזה של מרינה.

יותר בכיוון של אלכס המורה לספורט. או לזה של מיה מהפרק הראשון.

אז מאיפה כל זה התחיל? שאלה מצויינת.

אחרי רוק"צ הבנתי שאני ניצב בפתח של התפצלות דרכים,

והחלטתי לבחור בדרך שנראית לי הכי נכונה. דרך האמת שלי.

ואיתה אני צועד במשך חודש שלם. צועד ומתאכזב. אבל ממשיך לצעוד.

החלטתי להיפטר מכל אנשים הצבועים בחיי, ולהישאר קרוב לאמיתיים.

לאלו שיהיו נאמנים, לאלו שיתמכו, לאלו שיראו את עצמם ברגע האמת.

התוצאות היו מפתיעות, ולא במובן של "הפתעה!" אלא יותר במובן של "הא?".

אז כן, התאכזבתי מהרבה אנשים, ראיתי הרבה פנים שנחשפות מבעד למסכות.

אנשים שהטיפו על מוסר, ועל חברות, ועל יושר, ועל אמת,

נמצאו שקרנים וחסרי כל בסיס. אנשים שחושבים ממקומות שהם לא המוח.

וחבל... כי הוא איבר די חיוני.

אז אני כבר לא מקורב לאף אחד. די מנותק מהסביבה.

אז אני משתדל לא לדבר עם אף אחד. אני אפילו משתדל שלא לכתוב יותר בבלוג השני.

רק בשביל שאני אשאיר לעצמי את המילים שלי, את המחשבות שלי, את הרעיונות שלי.

אבל זה נגמר. אני אגיד את האמת בקול הכי גבוה שאפשר [להלן: מזל קציר].

אז רוצים לדעת מה דעתי?

שאנחנו מראה. כל אדם הוא מראה.

אני משקף את מי שאני. אני מראה לעולם את מה שאני.

כמה שלא תסתיר חרא - אתה תמיד תוכל להריח אותו.

אני מתגעגע לכמה אנשים. חסרים לי שיחות טלפון של אנשים.

חסרים לי חיבוקים וצעקות של "בוקר טוב!" כשאני נכנס לבצפר.

אני נשמע כמו אישה פולנייה שכל 9 ילדיה התחתנו באותו יום,

והשאירו אותה לגור עם הדבר הזה שנוחר לה בבית.

אז כן, אני די פתטי...

אבל זה מי שאני. ואני הכי אמיתי שיש.

אני, לעומת אחרים, מעריך את עצמי. אני משקף לעולם את מי שאני.

ו-וואלה? אני דווקא לא כזה נורא כמו שהרבה עשו ועושים ממני.

"תן לשינוי לצמוח... אל תפחד מהפחד..."

לכל אלו שיושבים שם, מול המחשב, וקוראים את המילים.

ומרגישים כאילו מישהו תלש את זה מהיומן שלהם...

קודם כל, אל תכעסו. לא הייתה לי מוזה.

ודבר שני, תאמינו בעצמכם. תלכו עם הדרך שלכם.

ודבר אחרון: "תהיו חופשים, תהיו חופשים, תהיו חופשים, תהיו חופשים, תשימו זין גדול על העולם הזה!"

בברכת "בסוף הכי טובים יהיו פה גם מחר..."

ניב.