"מילים הן כמו מדרגות נעות לחדר מרוחק..."

הבטחתי לכם... ולא קיימתי למען האמת.

הפוסט תמונות שלי הלך והתרחק.. וכבר חשבתם שזה הסוף.

אז למען כל אלו שחיכו [אם יש כאלו] - הפוסט ההוא:

באזור המדינאים וכל אלו [שהוא נטול אל-גור ולכן הוא לא שווה]:  

אני וקלינטון משוחחים על הא ודא.

אני ו... איש קומוניסטי אחד בריקוד מושחת.

אני ובוש מדברים על ענייני הגרעין במזה"ת.

אני והאפיפיור בתמונת יובל :}

באזור הסלבס המטריף [שהוא בכלל לא שווה בלי בובת רוני סופרסטאר]:

אני ובראד פיט.

אני ופמלה. מההתרגשות כמעט הפלתי את הפסל.

מזל שבן אמר לי: ניב, אתה מפיל את פמלה.

אני והיטלר. או שזה היה צ'רלי צ'פלין.

באזור גיבורי הסרטים:

בונד. ג'יימס בונד. יורה בי.

אני וההוא מהסרט עם המכות. נראה לי.

אני בוהה באיש ירוק.

באזור המוזיקאים [שהוא בהחלט לא שווה בלי רוני סופרסטאר]:

אני ומדונה שרים שיר של מדונה.

אני והביטלס.

אני ואלטון ג'ון. נו טוב...

[זה רק אני או שהוא ממש מזכיר את שמחה הראל?!]

אני ומייקל ג'קסון רוקדים, שרים ומטרידים ילדים.

אני ופרדי מרקיורי, הסולן האדיר של קווין.

באזור המוזרויות ושיאי הגינס:

שניים סינים עם כינור גדול.

אנשים קטנים מאוד. מאוד מאוד.

אני והאישה הכי... משופרת בעולם.

אני מנסה להתקבל לח'ברה.

אחת, שתיים, שלוש. אני [שוב] מנסה להתקבל לח'ברה.

אני והאישה שעליה נכתב השיר "הכי יפה בעולם".

שולחן האנשים ששרדו את צ'רנוביל, ואלכס.

החידה השבועית לילד: ילדים, אתרו את אלכס מבין כל האנשים הללו.

הזוכה יקבל שי צנוע לחג.

תמונות שלי לפני ואחרי. רואים שאני מתמיד בדיאטה?

באזור העינויים [שאני ובן לא צווחנו בו כמו שתי ילדות קטנות]:

אני, וקניבלים שרואים בי ארוחה של כמה חודשים טובים. בצדק.

אני מצביע לעבר ראש כרות וצועק עליו. כזה אני, מחנך.

באזור האנשים שמגזין פנאי פלוס לעולם לא ידע את שמם:

אני וידידי אלברט איינשטיין החולקים את אותו תאריך לידה.

אני וסלבדור דאלי במחזה אומנותי.

אני וגיבורי הילדות שלי: ערפאת, סאדאם ובן-לאדן.

התמונה שלי ושל היטלר במעלה העמוד.

אני ו... זכרתי את השם שלו כשהצטלמנו. ומאז... עברו הרבה כימיקלים בקישון.

אני ושייקספיר מציגים את סצנת המרפסת מתוך "רומיאו ויוליה".

אני וההוא שחם-לו-בתחת. או בשמו המלא: לאונרדו דה-וינצי.

באזור המדע הבדיוני המטורף:

אני וישו. או שזה היה זאוס. אחד מהשניים.

אני נאכל על-ידי פרודקטייל.

אני משחזר את הסצנה המופלאה מ"פארק היורה".

באזור הסרטים המצויירים:

אני, שלגיה ושבעת הגמדים.

אני ובני משפחתי: שרק, פיונה וחמור.

אני וסמיגול מחפשים את פרשס.

בתוך אולם הקולנוע, צופים ב"טירת הרוחות" האימתנית:

אנוכי, משקפי התלת-מימד שלי וגביע האייס וניל-שוקו שלי שהוא רק 2 ליטרים :}

אהה.. וגם שחף. כי זאת יום ההולדת שלו.

עד הפעם הבאה שיהיה לי כסף,

ניב.

הבהרה:

"הועד למען הדמוקרטיה" שהזכרתי בפוסט הקודם היא תנועה אמתית לחלוטין.

כל מה שרשמתי עליה, כולל הסיסמאות, הדרישות והאמירות - הכל אמיתי.

בין חבריה תוכלו למצוא "מעצבי תרבות" כמו: רבנים, משפחת עמיר ואפילו אריאל זילבר.

הנה אנחנו פה, 12 שנה אחרי שיהודי רצח את המדינה שלנו, מדברים על כלום.

אולי אני הדרמטי פה, ואולי אני סתם יפה נפש שמאלני, אבל בעיניי אחרי הלילה ההוא לפני 12 שנה,

לא נשאר הרבה מהמדינה ההיא, מדינת ישראל.

בעוד 4000 שנה תגיע לכאן משלחת חייזרים במהלך סיורם בחלל.

הם ינחתו פה, ויגלו שממה. מדבר ענק, חם וחסר כל.

הם יגיעו למדינה הזאת ויתחילו לחקור.

הם יגלו שמתחת לשאריות של הפצצה הגרעינית-איראנית מסתתרת תרבות ריקה מתוכן.

תרבות שכל מה שמעניין אותה זה שבר רפאלי מעדיפה את ניו-יורק ושכולם פה חיים סביב קנאה וצרות עין.

אזרחים שרוצחים על חניה, סיגריה או סתם כי משעמם.

מדינה שלמה שמציירת צלבי קרס ומכחישה את השואה שלה עצמה.

והם ימשיכו לחפור ואז הם יגיעו לסיבה שאנחנו ככה - ה-4 בנובמבר 1995.

אז כן, זה נשמע לכם כמו עוד תסריט מוזר של אדם מטורלל.

אבל זאת דעתי, ובשביל זה יש לי יומן רשת, לא?!

בכל מקרה, נמשיך עם החייזרים.

הם יגלו שבשנת 2007 קמה תנועה מיוחדת, "הועד למען הדמוקרטיה" שמה.

תנועה ססגונית, ייחודית וקצת שונה שקוראת לשחרר את יגאל עמיר מהכלא.

מכירים את יגאל? זה ההוא שרצח את המדינה ההיא, מדינת ישראל.

בקיצור, הם טוענים שכמו שמשחררים אסירים ערבים לחופשי ונותנים להם להמשיך לעסוק בטרור,

אז ליגאל מותר להשתחרר ולהתייחד עם אשתו החטובה.

הסיסמה של אותה תנועה דרך אגב, היא: שלום עושים עם אחים.

ויש להם דרישה: בפסח הקרוב יגאל עמיר בבית.

נעצור רגע ונחזור להווה:

אני לא אח שלכם, ובחיים לא אהיה.

אח הוא אדם קרוב שאוהב ומכבד ולא תוקע כדורים ולוקח שוחד.

אתם "הועד למען הדמוקרטיה" משחקים משחק ציני ועלוב במונח "דמוקרטיה".

אתם לא מחפשים דמוקרטיה, ואתם לא ממש מבינים את המושג הזה.

כל מה שמעניין אתכם זה לתת גב לרוצחים ולפושעים.

נכון שיש אסירים שמשחררים, אבל הם אסירים ערבים שמשחררים אותם למען השלום.

נכון שיש רוצחים ערבים כמו רוצחיו של הילד דני כץ שלא מגיעה להם חנינה,

אבל אנחנו פה מנסים להגיע לשלום, או לפחות לרגיעה.

אז אם אנחנו משחררים חמישים רוצחים תמורת חודש נטול פיגועים אז אני אומר: לכו על זה.

אני לא יודע אם אתם מכירים, אבל רשום בתורה: מציל נפש אחת בישראל - כאילו הציל עולם ומלואו.

ולגבי הדרישה שלכם, נראה לי ששכחתם מילה.

משהו כמו: בפסח הקרוב יגאל עמיר בבית כלא!

הייתי אומר באיזה בית אני הייתי רוצה לראות אותו, אבל אני לא מועדד רצח.

אחרי הכל, כתוב בתורה: אל תרצח.

ובחזרה לעתיד.

החייזרים יעזבו את כדור הארץ עם שלל מזכרות ויתחילו לחקור אותן.

בהמשך הם יגלו איך רצח של איש אחד מפצל עם שלם וגורם לו לשנוא את החצי השני.

וגם לשנוא את עצמו על היותו חלק מהעם הזה.

וכמה זה מצחיק שעם שהחזיק 5000 ומשהו שנים נקרע בגלל איש אחד שיצא מתוכנו להרגנו.

אז עד שהגרעין יפגע בנו,

ניב.

שלום, חבר.

אני מתבייש בשם האנשים האלו.

אותם אלו שחושבים שמגיע להם הכל.

אותם אלו שחושבים שהם קנו את העולם.

אותם אלו שרק דורשים ודורשים אבל אף פעם לא נותנים.

אותם אלו שיודעים רק להשמיץ אבל לא להחמיא.

אותם אלו שחושבים איך לעשות רע לאחר, במקום לשפר את חייהם שלם.

אותם אלו שמקנאים בדשא של השכן.

אותם אלו שעושים פשעים ומסתתרים תחת כיפה עטויית שקרים.

אני מתבייש באותם ישראלים טיפוסיים.

זה פשוט הקש ששבר את גב הגמל:

כתבה שבה רשום שהאמנים התאגדו והקימו חברה שמשווקת מכשיר בשם ICOOL.

החברה תציב מכונות בקניונים שבהם אתה מטעין אייפודים, MP3, סלולרים וכל שאר נגני המוזיקה בשירים דרך הורדה חוקית.

אתה משלם ומוריד איזה שיר שאתה רוצה למכשיר שלך.

הגיוני לא?

בנאדם שיוצר ועומל על היצירה שלו אמור להרוויח עליה.

אנשים משלמים הון תועפות כדי להגשים את החלום שיורד למטה אחרי שמורידים אותו.

נכון, גם אני חוטא לא קטן וגם אני מוריד שירים פה ושם.. אבל אני מוריד כמה שירים מתוך דיסק מסויים.

שומע אותם, מתרשם ובסוף מחליט אם לקנות אותו או לא.

עד עכשיו קניתי די הרבה דיסקים.

אני אוסיף ואומר שיש לי די הרבה דיסקים, ועוד רשימות ארוכות של דיסקים שאני אקנה.

אבל הרעיון החדש ממש מצא חן בעיניי, אבל כנראה שיש ישראלים שבעיניהם לא.

בתגובה הבאה אתם תיחשפו לרמה חדשה של טמטום.

ככל הנראה אישה ממורמרת, לא מסופקת מינית ורווקה עם חובות שיושבת במשרד ובוכה על חייה.

אותה אישה גולשת, קוראת את הכתבה על הרעיון של אמני ישראל ומגיבה לידיעה.

וזאת התגובה:

אמנים חצופים! עלוקות שכמותכם!

אתם יוצרים מוזיקה ועוד דורשים עליה כסף?!

במציאות כמו שלנו, שכל ארגון של עובדים שובת כי הוא דורש עוד כסף מבלי לעבוד,

יש כאלו שעובדים כל החיים ולא זוכים לראות את כל המשכורת שלהם.

חלקם הם האמנים, אותם אלו ששלושים שנה התעשרו על גב הצרכן שקנה בכוח ובאיומים את הדיסקים שלהם.

ועכשיו, ברצינות,

דיסקים כבר לא יקרים כמו פעם.

המחירים של דיסקים ישראלים נעים בין 30 ש"ח ל60 ש"ח שזה בערך המחיר של מונית לעיר וחזרה.

אם אנשים כמו נחמה מב"ב ימשיכו להתקיים בארץ אנחנו עלולים להישאר בלי מוזיקה ישראלית איכותית.

וחבל, כי זאת אחלה מוזיקה.

בבקשה, ישראלים,

תפסיקו להיות ישראלים.

ניב.