כל הימים, כל הימים,

חולמת אני על כובע קסמים.

כובע קטן, מקושט נוצה,

העושה כל מה שאני רוצה.

אחבוש אותו ואומר, למשל:

"כובע, עשה שאני אגדל!"

והנה מיד הנני עולה,

וגופי מתמתח ואני גדולה,

ואין כמוני בכל העולם;

כי אני גדולה וגבוהה מכולם.

והכל מסתכלים ביראה וכבוד,

כי הרי אני גדולה עד מאוד.

[...]

הנה בליבי בקשה שניה:

"כובע, היה לאוניה!"

מיד הוא קופץ מראשי לים

ואני מפליגה בו בכל העולם,

לאיים רחוקים, לארץ זרה,

נוסעת הלוך ובחזרה,

ורואה ערים והרבה אנשים,

פרסים והודים וכושים,

ואיש לא יבין, ואיש לא ידע,

כי נוסעת בים ילדה לבדה.

ואם יהיה לי בים עצוב,

אומר לו: "כובע, הביתה שוב!"

ואבוא לביתי. ומכל המדינות

לכל חברי אביא מתנות.

ומסביבי ישבו חברים

ואני אספר להם סיפורים,

ואיש לא יעז להגיד לי עכשיו:

"שוב היא בודה סיפורי כזב!"

כל הימים, כל הימים,

חולמת אני על כובע קסמים.

כובע קטן, מקושט נוצה,

העושה כל מה שאני רוצה.

(לאה גולדברג, כובע קסמים)