וכל האנושות יודעת, המשיך אברם, שבדיוק בתאריך הזה והזה היא תושמד, אף נפש חיה לא תשרוד, לא חיות ולא צמחים. אין הנחות, אין ועדת חריגים, אין ולת"ם, כל החיים יתאדו. [...]

תקשיבי, השעונים יַראו רק את הזמן שנשאר עד להתאיידות. וכשמישהו ישאל מה השעה, תהיה לזה רק משמעות אחת: כמה זמן נשאר עד -

הבנת? חכי, יש עוד. [...]

למשל, המוזיאונים יוציאו מהאולמות ומהמחסנים את התמונות והפסלים. את כל יצירות האמנות. הכל יהיה ברחוב. רק תחשבי, 'ונוס ממילו' ו'גרניקה' נשענות על גדר של סתם בית בתל-אביב, או באשקלון, או בטוקיו. וכל הרחובות יהיו מלאים אמנות, וכל מה שאנשים ציירו או פיסלו או אי-פעם יצרו, הציירים הכי גדולים יחד עם סבתות מחוג לציור ב'בית העם' בגבעתיים, וציורים של נחום גוטמן ורנואר וזריצקי וגוגן ביחד עם ציורים של ילדים בגן-חובה. יהיו ציורים ופסלים בכל מקום, חֵמר, ברזל, פלסטלינה, אבן. מיליונים של יצירות אמנות, מכל הסוגים, מכל הזמנים, ממצריים העתיקה והאינקה והודו והרנסנס, והכל ברחובות, הכל בתוך החיים, תנסי לראות את זה, תנסי לראות בשבילי, בכיכרות, בסמטאות הכי קטנות, על שפת הים, בגני-חיות, בכל פינה שתסתכלי תהיה איזו יצירה, לא משנה מה, דמוקרטיה כזאת אדירה של יופי -

ומה דעתך, אולי גם אנשים רגילים, פשוטים, יוכלו לקבל לערב אחד הביתה את המונה-ליזה? [...]

טוב, יש גם שאלה עקרונית גדולה שעוד לא לגמרי פתרתי, לא פתרתי, הימהם אברם בינו-לבינו, מרוכז ופזור דעת כאחד: אם האנשים יפַרקו את כל מסגרות החיים שלהם, למשל את המשפחות, או שהם ירצו להשאיר עד לרגע האחרון בדיוק את הכל כמו שהיה? מה את אומרת?

ואם, למשל, אנשים יתחילו להגיד אחד לשני רק את האמת, ישר בפרצוף, כי אין זמן, את תופסת? אין זמן.

[דויד גרוסמן, מתוך "אשה בורחת מבשורה", עמ' 556-557.]