הרופא הוציא מפי את המדחום, שילב את זרועותיו והשמיע את האבחנה שלו. "את סובלת ממחלה של גברות בעלות דמיון רומנטי. הסימפטומים כוללים התעלפויות, תשישות, חוסר תיאבון ומצב רוח ירוד. אמנם על פני השטח ניתן לייחס את המשבר לשוטטות בגשם מקפיא ללא ההגנה הנדרשת של בגד חסין גשם, אבל סביר ביותר להניח שהגורם העמוק יותר נובע מאיזו טראומה רגשית. אלא שבניגוד לגיבורות הרומנים האהובים עלייך, מצבך הבריאותי לא הידרדר בגלל קשיי החיים שאפיינו מאות מוקדמות ואכזריות יותר. לא סבלת משחפת, משיתוק ילדים או מתנאי חיים לא היגייניים. את תישארי בחיים."

...

"הטיפול לא מסובך: תאכלי, תנוחי וקחי את זה..." הוא רשם משהו במהירות בפנקס, תלש את הדף והניח אותו על השולחן שליד המיטה שלי, "והחולשה והעייפות ייעלמו בתוך כמה ימים." הושטתי יד אל המרשם. בכתב יד נמרץ הוא שרבט:

סר ארתור קונן דויל, 'ספר החקירות של שרלוק הולמס'. עשרה עמודים פעמיים ביום עד סוף הטיפול.

[מתוך "הסיפור השלושה-עשר", דיאן סטרפילד.

אחרי הקטע הזה לא הפסקתי לחייך.]

משום מה אני לא מצליחה להוסיף קטגוריות לקטע - ישראבלוג מודיע על שגיאה בכל פעם.