היא ציירה אותה בצבעי פסטל על הקיר שבמטבח; זה היה נוח מאוד לרוז, כי היא היתה יכולה לתקן אותה בכל רגע שרצתה. זו היתה תמונה של המשפחה שלה, יושבת על גג הבית, כמו החיות בתיבת נוח.

רוז עמדה בגינה והתבוננה זמן מה באמה הישנה. היא הסתובבה, חזרה הביתה והתחילה לצייר. היא הוסיפה עוד צבע זהב לשערה של קאדי, וציירה את העיניים של אמה עצומות, כך שהיא נראתה עכשיו ישנה על הגג, שוכבת בכבדות על הארובה. חולמת, חשבה רוז, ושירטטה מעגל שברירי של עשן סגול וחולמני סביב ראשה.

איב חייכה, השתרעה על הארובה וחלמה.
רוז חייכה אליה והתחילה לצייר גם את עצמה, ליד אינדיגו, שעמד ביציבות באמצע הגג כשרגליו נשענות על המרזב כדי שלא יחליק. היא היתה שקועה מאוד בציור ולא שמה לב שאינדיגו נכנס, עד שנעמד מאחוריה והקפיץ אותה מבהלה.

"אתה בסדר?" היא רצתה לדעת, והשליכה את עצמה עליו. "היה כל כך נורא כמו שחשבת? הם דחפו לך את הראש שוב לאסלה?"
"הייתי בסדר גמור," סיפר לה אינדיגו ושיחרר את עצמו. "אמרתי לך שאני אהיה בסדר. היי, תראי את התמונה שלך! ציירת את אמא ממש יפה! מה קרה לאבא?"
"הוא מאחורי הענן הזה," אמרה רוז והצביעה על צורה אפורה שריחפה מעל לגג.
"למה?"
"אני לא יודעת, אמרה רוז בקול קצת אומלל. "אני לא מבינה שום דבר שהוא עושה."

אינדיגו היה בגינה וניקה את חזירי-הים שהשאירה קאדי בלית ברירה כשנסעה לאוניברסיטה. איב היתה בצריף שלה והוסיפה חתיכת טפט לתמונה, כי הלקוח ביקש תמונה עם פסים ירוקים בצבע מנטה. היא שמחה מאוד שביל לא מגיע הביתה בסוף השבוע הזה. היא תיארה לעצמה אילו הערות יהיו לו. זו לא בדיוק אמנות.

ביל נמצא בתערוכה בלונדון ("יש קבלת פנים, מותק"), הסביר (לא לאיב), "אולי אני אפגוש שם מישהו חשוב." "אז כדאי שתלך, מותק," (אמרה מותק).

גם קאדי היתה בעצרת שלום עם אחד החברים הזמניים שלה ("פטריק הממש-לא-מזיק. אימא תאהב אותו"). עצרת שלום היא אירוע איטי מאוד, אז ברגעים המשעממים חיברה קאדי בראשה מכתב נוסף למייקל (מייקל היקר יקר...).

גם מייקל היה יכול לעזור. הוא השתתף בקורס עזרה ראשונה, וידע כי יוכל להיות חיוני יום אחד, אולי כשקאדי, שהעתיד שלה קשור לעתיד שלו, תגשים את החלום שלה ותעבוד באיזו שמורה גדולה של חיות בר, במקום עם מזג אוויר קיצי.

אפילו דרק-מהמחנה היה במקומו הטבעי, שוכב בשק השינה שלו, חצי בפנים חצי בחוץ, משרבט בשוליים של התזה שלו (פיזיקה וכוחות על-טבעיים). אולי צייר את קאדי, או את איב. הוא לא ממש ידע לצייר.

רק רוז לא הייתה במקום שלה.

"אלוהים, הוא ממש זקן, קאדי! תראי, הוא מקריח! כל הדבר הארוך והמשתרך הזה הוא רק הסוואה!"

"אם אני הייתי מקריחה," אמרה שרה, "הייתי מתמודדת עם העובדה ומגלחת את כל הראש."
"חשבתי שאולי הוא ימצא חן בעיני אימא," אמרה קאדי להגנתה. "הוא רגיש, ככה הוא אמר לי. הוא אומר שהוא צריך דמות אמהית. בכל מקרה, אני תמיד יכולה להחזיר אותו."
"אני חושבת שלא תהיה לך ברירה, קאדי חמודה," אמרה איב. "גם אם הוא לא היה צריך דמות אמהית (שבסופו של דבר זו עוד דרך לומר שהוא צריך משרתת), אנשים רגישים הם כל כך..."
"רגישים," אמרה זעפרן.

"טוב," אמרה איב, "הם בדרך כלל חסרי תועלת בעניינים מעשיים. כמו לטפל בבעיות חשמל... בכל מקרה, אני חייבת להתחיל לעבוד. אני צריכה לצייר חתולים! שלום רוז חמודה! בואי תראי מה קאדי הביאה לנו הביתה!"

היא נמלטה מהחדר, ורוז, שכבר שמעה את החדשות מאינדיגו, העיפה מבט בפטריק והתחילה לצחוק.

"רואה?" אמרה שרה. "רוז מבינה! ממש התחתית של התחתית! את לא רצינית, קאדי!"

"אוף, תפסיקו להסתכל עליו!" אמרה קאדי במבוכה. "אני תכף אמצא משהו בשביל לכסות אותו!"

"כמה זמן את מתכוונת להשאיר אותו שם?" שאלה רוז.

"רק עד יום ראשון," אמרה קאדי, מנסה להישמע רגועה.

"עד יום ראשון!" אמרה זעפרן. "אז זרקת את מייקל?"
"מה פתאום!" אמרה קאדי בזעם, "אף פעם לא זרקתי מישהו!"

"אז כדאי שתתחילי!" אמרה זעפרן. "אחרת הם פשוט נערמים פה, משתלטים לנו על הספות... בואי, תזרקי אותו עכשיו!"

"אני אזרוק אותו אחר כך," אמרה קאדי וחמקה מהחדר, כשרוז, שרצתה להראות לה את החידושים על קיר המטבח, הולכת בעקבותיה. זעפרן ושרה נשארו לבד עם פטריק, שהתחיל בינתיים לנחור.

[הכוכב של אינדיגו, הילרי מק'קיי.]

לאינדיגו הייתה ראייה מושלמת. הוא היה כמעט בן שלוש-עשרה והכיר את הכוכבים כבר שנים, אבל אפילו הוא היה חייב להודות, "אלוהים! אף פעם לא ראיתי כל כך הרבה!"
רוז ראתה מצוין את כל מה שהיה קרוב אליה, אבל ראתה מטושטש לגמרי את מה שרחוק. לכן גם הכוכבים הבהירים ביותר נראו לה כמו כתמים כסופים בחשכה. והיא מעולם לא ראתה בבירור אפילו כוכב אחד.
הלילה השמיים היו מלאי כוכבים.
רוז הביטה בשמיים והרגישה כאילו היא נכנסת לחדר חשוך ומישהו מאיר את היקום כולו. הכוכבים כאילו נפלו עליה בעוצמה של רוח סערה. היא נדהמה והרגישה שהכוכבים מעיפים אותה, ולא הייתה מסוגלת להוציא מילה.
אינדיגו הלך להביא לה שטיח כדי שתוכל לשכב על הדשא. לאחר מכן קאדי הביאה שמיכות.

זעפרן ליוותה את שרה הביתה, וכשחזרה יצאה לגינה ואמרה, "אבל כבר ראית תמונות של כוכבים, רוז! בטח תמיד ידעת שהם שם!"
"לא ידעתי," אמרה רוז.

עבר זמן מה.
"הם מסודרים בצורות, נכון?"
"כן," אמר אינדיגו.
"יש כאלה שזזים."
"אלו מטוסים שחוצים את השמיים."

לאחר מכן אמרה רוז, "אנחנו כאן. והכוכבים. ואין שום דבר בינינו. רק חלל."
"נכון."
"אינדי?"
"ממממ?"
"אתה לא פוחד לחזור לבית-הספר מחר?"

רוז לא הייתה קשוחה בכלל בלילה שבו שכבו היא ואינדיגו בגינה הקרירה והביטו בכוכבים. היא אמרה, "אולי הכל יהיה שונה בסמסטר הזה. יותר טוב."
"כן. יהיה בסדר."
"בבית-הספר שלי אף אחד לא מרביץ. אם אתה כועס על מישהו, אתה פשוט שם את המעיל שלו על הקולב הלא נכון. או אומר 'פרוש, פרוש, פרוש! יש לך ג'וקים בראש!' אם אתה באמת באמת כועס."
"מישהו אמר לך דבר כזה פעם?"
"לא. אם מישהו היה אומר לי דבר כזה, פשוט הייתי משלבת את האצבעות. צריך לקפוץ אחורה כשמשלבים את האצבעות. כדי שהג'וקים יתפסו אותם."
"המממ?"
"לא כולם יודעים את זה."

אינדיגו צחק.

"אני אוהבת אנשים שמנגנים בגיטרה על גגות!" אמרה רוז, מדלגת על המדרכה באחד ממצבי הרוח המרוממים והפתאומיים שלה. "אתה לא אוהב?"
"אף פעם לא הכרתי מישהו כזה!"

"אתה לא מחבב את תום?"
"בטח שכן, אבל אני לא מכיר את כל שאר נגני-הגיטרה-על-גגות! אולי הם אנשים ממש נוראים, רק עם התכונה הטובה הזאת. מנגנים בגיטרה על גגות... או בחלילים... או בתופים... שרה תאהב את זה, וזפי יכולה לתופף! קאדי יכולה לנגן בנבל... במה אמא תנגן?"
"בדלעת מלאה בשעועית!" אמרה רוז מייד. "ולאבא יכול להיות פסנתר ענקי. על גג שטוח. עם מרפסת וצנצנות עם פרחים ורודים! ולי תהיה חצוצרה רועשת מאוד! ומה איתך?"
"אני רק אקשיב," אמר אינדיגו.

[הכוכב של אינדיגו, הילרי מק'קיי.]