בְּעֵת שֶׁשִׂחַקְתִּי עִם יַלְדִּי הַקָּטָן בַּסָּלוֹן

דִּוְּחָה הַטֶּלֶוִיזְיָה עַל רְעִידַת אֲדָמָה בְּמַעֲרַב

הֹדּוּ, מִיָּד הֶעֱבַרְתִּי לְבַל נָחוּשׁ

בַּזְּוָעָה.

שֶׁמָּא הָאֲדָמָה לֹא רָעֲדָה,

הִמְשַׁכְנוּ;

שֶׁמָּא לֹא נִסְדֶּקֶת חֳדָשִׁים מִסְפָּר,

נִהְיָה מְאֻחָר וְצָרִיךְ נוּמִי נוּם לְמָחָר,

אֲבָל בַּחֲלַל הַחֶדֶר צְרִימָה

סוּג שֶׁל אֲנָחָה שֶׁנּוֹתֶרֶת כִּי דְּבָרִים קוֹרְסִים אֶל עַצְמָם,

לְמָחֳרָת, חֶדְוַת הַזְּרִיחָה

כִּמְעַט הִצְלִיחָה לְהַשְׁכִּיחַ

כִּמְעַט הַכֹּל עָשִׂיתִי לְהַמְשִׁיךְ

מַסְלוּל הַקָּבוּעַ,

אֲבָל בָּעֶרֶב, טֶלֶוִיזְיָה כְּבוּיָה, הִבְחַנְתִּי בָּהּ

מִתְגַּבֶּרֶת וְצוֹרֶמֶת,

נֶעֱרֶמֶת כְּמוֹ מִגְדַּל צַעֲצועִיִם כָּאן

בַּמַּנְדָּט שֶׁפָּג, פַּלֶשְׂתִּינָא-אַ"י

זַעֲקַת-שֶׁבֶר שֶׁל קוֹבְרִים עַל

אֵלֶם-נִקְבָּרִים,

וּכְבָר אֶפְשָׁר לְהַבְחִין בְּסֶדֶק הַנּוֹצָר -

בְּעוֹדִי מְחַבֵּק

אֶת יַלְדִּי הַקָּטָן -

בַּקְּלִפָּה בְּתוֹכָהּ מַמְשִׁיכִים"

(פלשתינא-א"י\אריק א., מתוך "בעט ברזל", קובץ שירת מחאה עברית 1984-2004 בעריכת טל ניצן)

כשהעין מרפרפת עלי ועוברת הלאה, היא מוצאת בין איזה חן, אבל כשהמבט ננעץ בי אני מתגלה במלוא כיעורי. איך לעשות שהמבטים רק ירפרפו, דופה, שהמבטים רק ירפרפו ולא יינעצו?"

[חנוך לוין, מתוך "קרום - מחזה עם שתי חתונות ושתי לוויות"] מוקדש לדור.

"הסרטים הם אלו שבאמת שולטים באמריקה מאז הומצאו. הם יציגו לך מה לעשות, איך לעשות את זה, מה לעשות עם זה, מתי לעשות את זה, איך להרגיש לגבי זה ואיך להביט באיך שאתה מרגיש."

[אנדי וורהול]

אני מתחיל להטיל ספק
אם אמנם אזכה כאן
למה שביני לבין עצמי
כיניתי בשם אושר.

מעולם לא הטלתי ספק
אבל ערב ריק ממשאלה
מגניב ללבי את הספק
כמוהו ידעו בוודאי גם
מטפסי ההרים הגדולים
בראותם את הפסגה הלבנה מושלגת
וחזם ריק מטיפוס, ריק מהרים.

[הפעם הראשונה/נתן זך. ויש גם ביצוע ממש יפה של שלמה יידוב].

אולי היא חיכתה כל אחר-הצהריים שגברת סווט תתעורר, כדי שתוכל לשיר בתוך הבית. ראיתי אותה בעיני רוחי יוצאת למרפסת האחורית לשיר מדי פעם בפעם, כמו מעשן מנומס. היה לה קול של רקדן, כלומר, כמו פרד אסטר או ג'ין קלי, מישהו ששורה עליו חסד של אמנות אחרת, והחסד הזה מחלחל לקולו, שלא ממש תואם למנגינה, אלא מטפס עוד תו ועומד ממש לידה, אותו הבדל דק, כה יפה וקורע-לב, עד שלא רוצים יותר לשמוע זמר מקצועי. המקצוענים זוכרים את כל המילים. השיר של קרוליין הוטלא במשהו משהו משהו."

(אליזבת מקראקן, בֵּיתו של הענק)

אנחנו כאן בלב מדבר
צמאים למים חיים
ואתה על ראש ההר
מעל העננים
אין שום אות
אין סימן
כל-כך הרבה ימים;
במעגל סגור

מסתובבים
סביב עגל הזהב

אין מי שיכה על הסלע
מי יתן כיוון
באפילה כאן נלחמים על כל פירור
סביב עגל הזהב

הוא לא יורד מראש ההר
הוא לא יורד אל העם
הם יוצאים במחול טירוף
ושוכחים את עצמם
רוקדים סביב עגל הזהב
סביב עגל הזהב

מתחננים אליו, אל נא תעזוב אותנו עכשיו
היה לנו לאב
עדר נעזב, רוקד סביבו
קורא אליו לשוא
עגל הזהב
עגל הזהב

[אהוד בנאי]

הדרך קשה עד מאוד - אמר העלם
הדרך ארכה עד מאוד - אמר הגבר
ישב הזקן לנוח בצד הדרך.

צובעה השקיעה שיבתו בפז ואודם
הדשא מבהיק לרגליו בטל הערב
ציפור אחרונה של יום מעליו מזמרת
התזכור מה יפתה, מה קשתה, מה ארכה הדרך

אמרת יום רודף יום ולילה - לילה
הנה ימים באים בלבך אמרת
ותראה ערבים ובקרים פוקדים חלונך
ותאמר הלא אין חדש תחת השמש

והנה אתה בא בימים, זקנת ושבת
ימיך ספורים ויקר מניינים שבעתיים
ותדע כל יום אחרון תחת השמש
ותדע חדש כל יום תחת השמש

["שירי סוף הדרך"/ לאה גולדברג.]

"תודה לאל, אני אתאיסט."

[לואיס בונואל]

"'אם אתה חושש שארוץ להודיע לעולם על מקום המצאכם - או שאני רוצה לצלם כאן, שכח את זה. זה אינו התחום שלי כלל.' ועל כך הודה לי אבל אמר שאין במקום דברים רבים העשויים למשוך תיירים.

עד היום אינני בטוח שלא חדרתי מעבר לתחומי הגיאוגרפיה. אמנם אינני מחשיב ביותר את הגיאוגרפיה, מפני שהיא אחד מאותם רעיונות שתלטניים אשר על פיהם אם אתה מאתר מקום כלשהו - כבר אין יותר מה לומר עליו."

[מתוך "הנדרסון מלך הגשם"\סול בלו]

.You may live your past, or you may leave your past

עיוורת לחיצוניות, את בזה לטקסים
צחקת על חברים שלי, להקת טווסים
מסכות מסכות
רגשות מאוסים

את אוהבת כשרע, אל תאמרי לי לא
הזדמנות טובה כל כך לבכות, לדבר גלויות
איך שלא אראה
חדרת לנשמתי
השתניתי בשבילך

והנה בחדרה שוב ושוב היא פוסעת
להרגיע עצמה תה צמחים היא גומעת
והנה סובבה את ראשה הנעלה-
עורפה הקשה מתגלה

היא אומרת לי:
אין מה לדבר
האש בה כבתה
ויש לה אחר
שרמוטה פוריטנית
מגדיר אותך היטב

אומרת לי:
שב, אל תמהר
אסור לחבק, אפשר לדבר
שרמוטה פוריטנית
מגדיר אותך היטב
מגדיר אותך היטב

שרמוטה פוריטנית, כפי שמסתבר...

[שרמוטה פוריטנית/ שלומי שבן].

All my bags are packed I'm ready to go
I'm standin' here outside your door
I hate to wake you up to say goodbye
But the dawn is breakin' it's early morn
The taxi's waitin' he's blowin' his horn
Already I'm so lonesome I could die

So kiss me and smile for me
Tell me that you'll wait for me
Hold me like you'll never let me go
Cause I'm leavin' on a jet plane
Don't know when I'll be back again
Oh baby, I hate to go

There's so many times I've let you down
So many times I've played around
I tell you now, they don't mean a thing
Every place I go, I'll think of you
Every song I sing, I'll sing for you
When I come back, I'll bring your wedding ring

So kiss me and smile for me
Tell me that you'll wait for me
Hold me like you'll never let me go
Cause I'm leavin' on a jet plane
Don't know when I'll be back again
Oh babe, I hate to go

Now the time has come to leave you
One more time let me kiss you
Close your eyes I'll be on my way
Dream about the days to come
When I won't have to leave alone
About the times, I won't have to say

So kiss me and smile for me
Tell me that you'll wait for me
Hold me like you'll never let me go
Cause I'm leavin' on a jet plane
Don't know when I'll be back again
Oh baby, I hate to go

Cause I'm leavin' on a jet plane
Don't know when I'll be back again
Oh babe, I hate to go

[Leaving on a jet plane - John Denver]

אין לך מושג, זה יפתח לך קשת שלמה של רגשות חדשים ונפלאים שאין לך כיום שום גישה אליהם. אני לא יודע לגבי זה. גם עם הרגשות הקיימים אני מנהל יחסי שלום-שלום קרירים במדרגות, הם כבר יודעים לא להכנס אלי לחצר ואני משתדל לא לירות בהם כשהם בכל זאת מתגנבים. אז עכשיו מגיע סט חדש של רגשות שעוד לא יודעים את הכללים בבית הזה? אי-אפשר היה להסתפק בסט סכינים לסטייק?

חברים אומרים: אתה עומד להרגיש אהבה כמו שמעולם לא הרגשת. לא יודע לגבי זה; גם האהבה שהרגשתי השאירה כמה כוויות וגרמה לי צרבת והפסד שעות שינה, אז עכשיו עוד אהבה? עד שאתה מצליח לאלף את האהבה שלך, לשמור אותה על אש מדויקת וללמוד להגיש אותה בטמפרטורת החדר - שוב אהבה גורה, משתוללת, בלי גבולות, מהתחלה?

אנשים שמחים שגם אני עומד לחוות את כל זה. זו שמחה קטנה לאיד, שמחתם של שבויים ותיקים שחבר מהמולדת הישנה הושלך לפתע גם הוא לתאם. היי, בסוף גם אתה הגעת, הא? לא תאמין כמה קשה פה.

(רענן שקד, ידיעות אחרונות)