עוד חודש מתקרב לקיצו [לשמחת רובנו:] והנה הגיע הזמן לציטוטי החודש.

לחדשות/ים מבינינו, אנחנו לוקחים/ות כמה ימים לעבור על החודש האחרון ולבחור ציטוטים שאהבנו במיוחד, כך שכל אחת/ד מוסיף/ה תגובה לפוסט הזה, ובה קישורים אל הציטוטים האהובים עליה/ו מהחודש החולף, מומלץ לציין מה שם הציטוט, מי כתב אותו, ומי פרסם/ה אותו.

תשתדלו לצמצם לכדי שלושה ציטוטים:P

בנוסף, כולם/ן מתבקשות/ים לא לעדכן עד תחילת יולי, כדי שיהיה מספיק זמן לכולן לעלעל.

תהנו.

[אני חייבת לציין שאני כבר חמש דקות מפזמת לי על המנגינה של סיפורי פוגי:

"מציטוטי יוני, מציטוטי יוני, מציטוטי יוני אפשר ללמוד":]

"פעלו כאילו אין זמן."

רון ארד, בסוף המכתב האחרון שהועבר למשפחתו.

היום, 25.6.08, שנתיים לנפילתו בשבי של גלעד שליט.

יָצְאָה וּמַזְלְגוֹת עֵינַיִם נִנְעֲצוּ בְּקָצֶפֶת עוֹרִי הַלָּבָן.
בַּחֲנוּת הַקְּרוֹבָה קָנִיתִי מִשְׁחַת נַעֲלַיִם וּמָרַחְתִּי אֶת עַצְמִי
עַד שֶׁפְּקִיד הַקַּבָּלָה בַּמּוֹטֶל לֹא שִׁנָּה אֶת
הָאַנְגְלִית הַשְּׁחֹרָה שֶׁבְּפִיו, כְּשֶׁהֶרְאָה לִי חֶדֶר.
"תָּעִיר אוֹתִי מָחָר בְּשֶׁבַע. בְּשֶׁבַע וָחֵצִי הָרַכֶּבֶת שֶׁלִּי
יוֹצֵאת". הוּא הֵעִיר אוֹתִי בְּשֶׁבַע וְעֶשְׂרִים , וּבְקֹשִׁי
הִגַּעְתִּי לַתַּחֲנָה.
כֻּלָּם הִבִּיטוּ בִּי וְנִזְכַּרְתִּי בַּמִּשְׁחָה. נִסִּיתִי, בְּאֶצְבְּעוֹת רַכּוֹת,
לְהָסִיר אוֹתָהּ. גַּם אֶצְבָּעוֹת קָשׁוֹת יוֹתֵר לֹא הֵזִיזוּ לָעוֹר,
וְאָז הֵבַנְתִּי שֶׁפְּקִיד הַמּוֹטֶל הֵעִיר
מִישֶׁהוּ אַחֵר.
 
בֹּקֶר טוֹב שִׁירָה
הַמְשִׁיכִי לְהָעִיר אוֹתִי מְאֻחָר,
סִפְגִי מִשְׁחַת נַעֲלַיִם שְׁחֹרָה לְתוֹךְ
עוֹרִי וְהַזְרִימִי מִלִּים לִדְרָמַת כִּיּוֹר הַמִּטְבָּח.
שָׁם, שִׁקְשׁוּק הַמַּיִם יִרְחַץ שְׁאֵרִיּוֹת עֹנֶג
שֶׁהֵנִיחָה אִשְׁתִּי בְּצַלַּחַת הַמָּרָק
וְהַכַּפּוֹת יִשְׁכְּחוּ לָרֶגַע אֶת מִנְהֶרֶת הַפֶּה
שֶׁנִּפְעַר לִקְרָאתָן.
עוֹר הוּא עוֹר,
וּמִשְׁחַת הַכֵּלִים תַּבְרִיק אֶת צִפָּרְנֵי בִּתִּי
כְּמוֹ הָיוּ פָּנָסֵי רַכֶּבֶת הָרִים בַּלּוּנָה-פַּרְק
שֶׁל יַלְדוּתִי.

["דרמת כיור המטבח" / רוני סומק]

כעת הוא כבר שם, במלואו, ונענה בביישנות נלהבת למה שיש לה לתת לו, ואפילו שהוא לא מוציא מלה מפיו ולא מחייך אפילו פעם אחת, היא מרגישה איך איבריו לומדים להתענג על התנועות, ומתמתחים וזעים ומתמלאים כמו אפרוחים בקליפתם. ופעם אחר פעם היא מזכירה לעצמה לא להיחפז איתו כל-כך, הוא טירון גמור, תיזהרי, מחר הוא לא יוכל להזיז אצבע מרוב כאבים. אבל היא לא יכולה לעמוד בפני ההתלהבות התמימה שלו, ובתחושה שמתעוררת בה, שבכל תנועה ופיתול שלו הוא כמו מנסה להגיע עמוק יותר פנימה, ולעסות בתוכו איזה גלעין סמוי, קפוץ, והתחושה הזו שולחת גם בה אדוות גוף חמימות, שהולכות ומתפשטות עד שהן נוגעות במקום המענג שאין לו שם באף שפה, אי שם בקרביים, עמוק, בגבול שבין הדגדוג והכמיהה; ומה שמדהים, היא חושבת, זה איך שדרך הגוף הוא כאילו נזכר במשהו, רק דרך הגוף, ומציינת כבדרך-אגב, כמה שהוא גמיש, כאילו שכל החיים הוא מתעמל, והוא חוזר ואומר, לא, אני שונא התעמלות, והיא מחליטה לא לדחוק בו בנתיים, אולי אחר-כך יתגלה שהוא בכל זאת עוסק בספורט או בריקוד, מה פתאם ריקוד, היא צוחקת, ראית איך הוא הולך, קפוא לגמרי, זומבי, אבל איזה הסבר אחר יש לזה, לתנועה החלקה והמתנגת הזאת, כאילו חיים שלמים סודיים השתמרו בו מתחת לקרח.ושוב ושוב היא מנסה להבין מה קרה שלפתע חולל את השינוי, ולא מצליחה, אבל בכל פעם שנדמה לה שהוא נשמט ממנה היא תיכף ומיד מעמידה אותו על הידיים, ובבת אחת הוא נזכר, ושוב הם נסחפים, והחדר מלא בנשימותיהם, כי גם היא מבלי משים מתחילה לעבוד לצדו, קשה לה להתאפק, הגוף שלה נע מעצמו כמו לקצב מוסיקה, כבר מזמן לא קרה לה דבר כזה כאן או בכל מקום אחר. ופעם אחר פעם היא נוזפת בעצמה שהיא מגזימה, שהיא לא שומרת עליו, זה לא יוגה, היא יודעת, לא ככה למדת, לא ככה לימדת, אבל היא כבר קצת שיכורה, מה הפלא, אושר חריף כזה על בטן ריקה, ובשקיקה חסרת מעצורים היא יונקת את הרגעים ומנסה לחרות אותם בזיכרונה, כאילו היו תשובה מפתיעה שהיא זוכה לה בתוך חלום.

[מתוך: בגוף אני מבינה - דויד גרוסמן, עמ' 151]

מדהים הא?

עכשיו אני מוכרח להודות,

דיברתי אל עצמי.

לא בושה

לדבר אל עצמו כל זְמַן

שאתה קורא לכל דבר בשם

נכון. ועדיין לא קראתי

בשם להרגשה הזאת הבלתי

רצויה ואקרא לה איך

שמתחשק לי והפעם ציפורה.

(יונה וולך)

"גדפי בזעם את ילדך,

על כל עיטוש - סנוקרת;

הוא מכוון את זה נגדך,

אין לו סיבה אחרת"

השיר ששרה הדוכסית לתינוק באליס בארץ הפלאות, נכתב ע"י לואיס קרול, בתרגומה של רנה ליטוין השירים בספרים של לואיס הם כולם פארודיות לשירים שהיו מוכרים בתקופה הויקטוריאנית, השיר הזה הוא פארודיה על שיר שהולך כך:

"דברי בנועם אל ילדך,

ואז אותך יאהב;

חנכי ברוך: אולי ילך,

לא יארכו ימיו"

[בכלל באופן אישי אני ממליצה לקרוא את הגירסא המוערת]

אתה עושה לי בחילה. בריכוז רב צפית ב'99 פרנקים' של יאן קונן, סרט של 100 דקות, ואין לך שום דבר לומר עליו. אתה מספר לעצמך שהתיאוריות שלך 'מתבקשות' מדי ושאתה שותק כי אתה חכם, אך האמת היא שאתה שותק כי אתה מפחד, ואתה מפחד מכיוון שאתה בן אדם קטן. מה הפלא שאין לך מה לכתוב? אתה בכלל עברת משהו בחיים שלך? כשסיימת את בית הספר היסודי נרשמת לעירוני א' בתל אביב. כשהגיע הזמן להתגייס לצבא זזת חמישה צעדים צפונה אל הקריה. את מלחמת לבנון השניה בילית בחדר ארכיון ממוזג ב'כוננות עותקים'. אחרי שלוש שנים סוף-סוף השתחררת, ואיפה מצאת עבודה? ברחוב יוסף קארו! האם נתת אי פעם את דעתך על כך שאתה נוסע באותו אוטובוס כל בוקר מאז 1999? אלא אם כן אמא שלך מסיעה אותך, קוקסינל. את קפה דיצה סגרו, הכותל המערבי עוד ייפול יום אחד, אבל עליך אפשר לסמוך. כל עוד עולה הבוקר, אתה תעלה על קו 56 של דן. כמו אלתרמן בכסית, כמו דיוגנס בחבית. אתה מוסד! מונומנט! תיירים שמגיעים לרמת גן צריכים להצטלם איתך כשהם חוזרים מהספארי. תשע שנים, מגיל 13 עד 22, ועוד היד נטויה! היית בחיים שלך באופקים? יש לך מושג איך אנשים מדברים בנתיבות? ישבת אי פעם על החוף בנתניה? רמת גן-תל אביב, תל אביב-רמת גן. איזה רעב פראי לגירויים חדשים! איזו תאווה לחיים! הנרי מילר פראייר לעומתך! כזאת רוח חופשית וסקרנית, כזה קשב ליצרים! אתה לא מתפלל אף פעם שיעלה איזה מחבל לאוטובוס ויספר סוף-סוף את שורת המחץ של הבדיחה הגרועה הזאת? הנה רעיון מהפכני: למה שלא תלמד לנהוג? מה זה? יש לך רעיון יותר טוב? לעבור ללוס אנג'לס, ארץ פקקי התנועה הבלתי מוגבלים? לקחת כל חודש את אותו האוטובוס להוליווד ולהזמין משקאות לניצבות שאפתניות שעפות לך מהעיניים בשנייה שהן מגלות שאתה לא נוהג? לחכות שעה לאוטובוס עם מחוסרי בית שמזילים לך ריר על הצוואר רק כדי לכתוב לשניבאום שישבת איפה שבוקובסקי ישב? כבוד גדול, ראסטה. לא הזהרנו אותך שיאכלו אותך חי? לא הבטחנו לך שתחזור עם הזנב בין הרגליים? התזכור את כיתה ז', וולמן? את שיעורי האנגלית? היית בלתי מנוצח! לא ראית אף אחד ממטר! היית בגלקסיה אחרת מכל השאר! הרגשת כמו אורן סמדג'ה! המורה שמה לך ספר בידיים ואמרה 'צא אל הספרייה וקרא! רוץ בן סוסי! חתוך את השמים! למה שתקשיב לי מסבירה לבני כיתתך על פרזנט פרוגרסיב כשאתה שוחה בפאסיב ואקטיב! אל תבזבז את הזמן שלך עלינו, עלובי החיים! הושע את עצמך! אנחנו לא ראויים לאנרגיות היקרות של עילוי דוגמתך! זו לא אשמתך שקטן עליך כאן! שחק אותה!'. וכל זה בשביל מה? בשביל שתיקח באמריקה קורס בחיבור ותקבל 60? אפילו שינג יי, הקוריאני שלובש טי-שירט עם הכתובת 'אני אלמד אותך איך להזדיין' ולא מדבר מילה אנגלית, הוציא ציון גבוה יותר.

כמה נבוך היית בהקרנה בקולנוע דיזנגוף, בין כל עמיתיך למקצוע. אחד דלזיאני, השני לאקאניאני, ואת וולמן מעניין רק לדפוק בפונאני. שבת הביתה, הדלקת את המחשב, הקלדת, ביטלת, כתבת, גנזת, ולאחר שעתיים הדף שעל המסך היה חלק, פרט לשורה: 'נקודה מעניינת: שחקן משנה מזכיר את ההוא מטירז פור פירז'. פששש. איזו נגיעה בלבו הרוטט של הסרט. שניצר יחרבן במכנסיים! מילא, אם היית איזו אינציקלופדיה מהלכת לטראש. אם היית מקדיש לקשקושים את הזמן ואת תאי המוח שכל עיתונאי שמכבד את עצמו מקדיש לנושאים ברומו של עולם, אפשר היה למצוא לך איזו נישה. אתה יודע, בעכבר או משהו. אבל אתה אפילו לא זוכר איך קוראים להוא מטירז פור פירז! (העורך: קורט סמית). אתה עוד לא יודע את זה, אבל למעשה רק נדמה לך שזה טפ"פ, ואתה בכלל מתכוון לשחקן האמריקאי ג'ון קרייר מ'יפה בורוד' של ג'ון היוז. אתה, שנכחת בהרצאות של תותחי אקדמיה כבדים מנשוא. בני בן דוד. הנרי אונגר. אריאל שווייצר. ניסים דיין! בגיל ארבע היית מרים את הטלפון ושומע קול אומר 'שלום, מדבר נחמן אינגבר. אבא נמצא?'. ישבת לצדה של יעל שוב כל הדרך לתל אביב, כשהוריך נתנו לה טרמפ בחזרה מערב הפתיחה של פסטיבל ירושלים. מי אם לא אתה ביים סרט סטודנטים עם הופעת אורח של יהודה סתיו? מי חיבר את הפסקול לאותו סרט אם לא אדם אבולעפיה?

הדאחקות שלך. שיער הפנים שלך. שטיחים המכסים על תהומות של כלימה וחולשה. אתה נער פוסטר של דור שאין לו מושג איפה הוא חי מעבר למה שמראים לו ב'ארץ נהדרת'. כל מה שאתה יודע על פוליטיקה למדת מהקשבה לנהגי מוניות. אנשים כמוך לעולם יהיו קונפורמיסטים ומשתפי פעולה, כי אין לכם מספיק כוח כדי לקום מהפוף שלכם. אתה בעצמך כבר נראה כמו איזה פוף. אתה הסיבה שהסכסוך במזרח התיכון לעולם לא ייפתר. לא זכות השיבה ולא נעליים. בגללך כולנו בסוף נושלך אל הים כמו כלבים. כתוב, כתוב על הסרט הצרפתי שלך. כתוב איזו דאחקה."

[עילם וולמן, "העיר", 20.6.08, עמ' 66. במקום ביקורת על סרט, ביקורת עצמית.]

אחרי שירי המקהלה העצובים והשחוקים כל כך והטקסטים של חיים חפר עלתה אחת הילדות הכי זונות בשכבה לבושה כאמא שכולה ומחזיקה תמונה ממסוגרת קטנה כזאת. על רקע מוזיקה סוחטת דמעות היא חיבקה את התמונה אל החזה שלה, הסתכלה לכיוון העצים במבט חצי חולמני חצי עצוב ודיקלמה את הטקסט "לפעמים אני מדמיינת שאני מכינה לך מאכלים ואתה חוזר רעב ומחייך אלי" אמא וסבתא בכו. אתם לא מסוגלים להבין מה זה שהילדה שהציקה לך במשך שנתיים יחד עם החברות השרמוטות שלה והמורה שהיתה מורידה לך ציונים ויורדת לך לחיים בדרך קבע גורמות לאמא שלכם ולסבתא שלכם לבכות."

מתוך הבלוג הזה.

הבית הופך לבית משוגעים, ואז אני חייבת להסתגר בחלקת אלוהים השקטה שלי, לקרוא או לכתוב או סתם לחלום. לפעמים אני עוברת על גדותי מרוב דברים שמסתחררים לי בראש, והדם מתחיל לרוץ לי בוורידים במהירות שיא, כאילו הוא מתאמץ להשיג את המחשבות, ואז אני מוכרחה לחלום-בהקיץ במשך שעות, בעיניים עצומות חזק, או פקוחות, ואני משחזרת ארועים שקרו לי ומדמיינת מה הייתי רוצה שיקרה, כמו סרט שאני מקרינה לעצמי שוב ושוב ושוב, עד שהכל נספג לי בגוף. כשאמא פותחת את הדלת(בזמן האחרון היא למדה לדפוק, לפחות) ומוצאת אותי שוכבת במיטה ובוהה בתקרה, היא שואלת, מה את עושה? ואני אומרת, את לא רואה? אני מתבגרת."

[מתוך: הנה אני מתחילה - יהודית קציר.]

אני מדמיין לי כל הזמן המון ילדים קטנים משחקים איזה משחק בשדה גדול של שיפון וכל זה, אלפי ילדים קטנים,

 ואין שם אף אחד מבוגר, אף אחד מבוגר. זאת אומרת - חוץ ממני.

ואני עומד על הקצה של איזה שהוא צוק כזה ומה שאני צריך לעשות זה לתפוס כל אחד אם הוא הולך לעוף מהצוק

זאת אומרת אם הוא רץ ולא ראה לאן הוא רץ אני צריך לצאת מאיזה שהוא מקום ולתפוס אותו.

 זה כל מה שהייתי עושה כל היום פשוט להיות התפסן בשדה השיפון.

[מתוך "התפסן בשדה השיפון"/ג'.ד. סלינג'ר]

זה מתחיל בעינייך

ויורד ללשונך

ועולה בצחוקך

וחוזר בעינייך

מכריז: לא תתפוס אותי

לא תתפוס אותי

זה ניצוץ בעינייך

זהו צליל בלשונך

זהו טעם בצחוקך

כידוד בעינייך

מכריז: לא תתפוס אותי

לא תתפוס אותי

לא תתפוס אותי

[מתוך "לא תתפוס אותי", מאיר אריאל]

תמיד היית בי

לפעמים בחוץ לפעמים בפנים

פתאום הגחת מתוכי

אבל מה, את לא מדהימה.

את כל כך ידועה

שלוקח זמן לראות

(יונה וולך)

…and I’m here , in this stupid little flat,  on my own, and I’m thirty-five years old, and I own a tiny failing business, and my friends don’t seem to be friends at all but people whose phone numbers I haven’t lost. And if I went back to sleep and slept for forty years and woke up without any teeth to the sound of Melody Radio in an old people’s home, I wouldn’t worry that much, because the worst of life, i.e. the rest of it, would be over. And I wouldn’t even have had to kill myself.

-

‘Have you got any soul?’ a woman asks the next afternoon. That depends, I feel like saying; some days yes, some days no. A few days ago I was right out; now I’ve got loads, too much, more than I can handle. I wish I could spread it a bit more evenly, I want to tell her, get a better balance, but I can’t seem to get it sorted. I can see she wouldn’t be interested in my internal stock control problems though, so I simply point to where I keep the soul I have, right by the exit, just next to the blues.

[High Fidelity – Nick Hornby]