patpetet

ליפעמים אני תופשת את עצמי במחשבה שאולי עדיף לי ליחיות את חיי בלי בן זוגי.

אנחנו לא נשואים למרות שיש לנו תינוקת בת 8 חודשים, ואנחנו חיים את חיינו כמו כל זוג רגיל- הוא הולך בבוקר לעבודה ואני נשארת בבית עם הילדה, עושה את מה שיוצא לי לעשות בכלכלת הבית (ולא יוצא הרבה כי תינוקות בגיל הזה פשוט לא מאפשרים לעשות הרבה) ובערב הוא חוזר מעבודה וכך נשרף עוד יום...

הבעיה היא שאנחנו מזמן כבר לא מסתדרים, לא ברור למה בדיוק אבל ההסבר הכי הגיוני הוא שאנחנו אנשים מאוד שונים, ו קורה הרבה מאוד פעמים שיש לנו בעייה בתקשורת, הכוונה שאני מסבירה לבנאדם משהו והוא פשוט לא קולט. היום למשל נוצר לנו ויכוח , סתם , לא ברור מאיפה זה התחיל בכלל, אבל זה הגיע לכך שהוא טען שהוא עובד וכשהוא מגיע הביתה אז הבית צריך להיות מבריק ו ארוחה צריכה לחקות לו על השולחן ושאני לא צריכה בכלל לבקש ממנו שישב עם הילדה כי זה תפקידי כאמא לעשות את כל הדברים האלה, והוא תפקידו לעבוד ולפרנס אותנו , ושככה זה בכל העולם - הבעל עובד והאשה בבית עם הילדים...  כל זה היה יכול ליהיות נכון אם הכסף שהוא היה מביא היה מספיק לא רק לחשבונות ושח'ד אלא גם בשביל הבזבוזים שלי ושל הילדה ... 

אני ספרית במקצוע, ולפעמים אני עובדת קצת בבית, ומהכסף הזה אני מבזבזת על עצמי ועל הילדה, אז כשאני עובדת הוא לא יושב עם הילדה ובכלל כל התקשורת שלו איתה זה כמה פרצופים , כמה צחקוקים ו לפעמים הוא מקלח אותה לפני שינה וזהו, בזה תם תפקידו כאבא...

אני יודעת שזה נשמע כאילו אני מתבחיינת, זה פשוט כי בא לי לבכות לפעמים שנתקעתי עם ילד שעוד לא התבגר ...

כבר כמה פעמים חשבתי על ליהיות אם חד הורית, ואני יודעת שזה לא קל אבל מצד שני גם ככה רוב הזמן אני לבד , ככה לפחות אני אדע שאני לבד ולא אצפה לעזרה מאף אחד...

בקיצור אשמח לקרוא תגובות ת כי אני בדילמה הזאת כבר די הרבה זמן ...