אינסומניה. כמה מצחיק.

זה כבר הלילה השלישי שלא ישנתי.

אני הוזה אנשים שכבר לא קיימים ושיחות שמעולם לא היו ולא יהיו

אני מותש מכל בחינה אפשרית ובכנות, אני לא יודע עוד כמה אני אוכל להמשיך ככה

לפני כמה שנים היה קטע שכתבתי ובו השתמשתי בביטוי "קירות קרטון", כמובן שאז היתה לזה משמעות אחרת

אבל היום אני מבין שאותם קירות קרטון שדיברתי עליהם הם בעצם הקירות שתחמו את החיים שלי מאז ועד הרגע שהכל מסביבי קרס

והיום כשכל העולם מסביבי פתוח אני עדיין מתעקש להשאר בהריסות של מה שהיה לי פעם, של כל מה שהגדיר אותי, השברים שלי

חור קטן בבית החזה שלי רק יכול להעיד על הלב שהיה שם פעם, מזמן, אותו לב שהיום מחולק בין האקסית המיתולוגית(איזי) לבין אהבה ספק הדלקות שלא רוצה אותי(אחרת), ניסיתי כמה פעמים כבר לפנות מקום למישהי חדשה בחיים שלי אבל זה לא נגמר טוב, שום דבר לא מספיק טוב, הרף גבוה מידי והזכרונות כואבים מידי בשביל לנסות דברים חדשים בכל פעם מחדש

ועד שיש ניסיון אין הצלחה וזה לא באמת שם, זה לא באמת שם...

החובות מתחילים להצטבר בזמן שהחסכונות ממשיכים להתרוקן,

הריחוק הרגשי מכל גורם בחיים שלי מורגש בתקופת החגים במיוחד כשהטלפון לא מצלצל

פוטרתי מעבודה אחת ולא התקבלתי לאחרת

מה עוד אפשר לקחת ממני?

החלטתי סופית. אני עוזב את תל אביב, לוקח את כל מה שיש לי ונעלם, כמה שיותר רחוק

יותר מידי זכרונות, יותר מידי רוחות רודפות אותי בדירה הזו.

אני רוצה להתחיל לבנות מסגרת. מבנה חדש. קירות חדשים. אני לא מתפשר על פחות מלבנים או בטון מזויין הפעם.

השעה היא חמש בבוקר של היום לפני ואני שופך את כל מה שיש לי כאן

והיום כבר כמעט אחד בלילה, אני חושב שהגיע הזמן לפרסם ולנסות סוף סוף לישון אחרי ארבעה לילות 

עד כאן.