כשהמפלט היחיד שלך מהעולם הוא השתיה ואתה לא מוכן לשתות.

מאסתי בבני אדם ובקשרים אבל מעולם לא בך, 

הפסקתי לכתוב לך מכתבים ולעצמי שירים כי רציתי להרוג את הרגש שעדיין כאן,

הוא חי והוא בועט והוא קיים ובכל בעיטה משאיר לי סימן כחול קטן 

על הפנים, כדי להזכיר לי שהוא

ואני אותו הילד הקטן שמצא אותך, ילדה, אבל את כבר לא

את עם אחר עכשיו והיום הוא לא אז ואת לא אותה ילדה

אז מי את? ומה זה עושה אותי?

שנים ושנים ושנים של בלעדיך ושל הרהורים ואיך אני לא יודע מי אני?

או מה איתי? או... למה?

אם בכלל יש סיבה, אם בכלל מעולם היתה לעולם הזה כוונה

לכוון אותי למקום מסוים בלעדיך, אני בכלל ''אני'' בלעדיך?

או שאני פשוט לא?

אולי אני פרי דמיונו של איזה סופר חולני,

או קריקטורה של מקבץ נדבות בכביש בין עירוני,

אולי אני בכלל דמות קומית בעוד סרט דביק של וודי אלן,

אולי אני... אולי אני לא?

ושוב כמו כל לילה אני זוחל למיטה, 

לא שיכור, לא מבולבל, רק רוצה מנוחה

"בלילה כלום לא כואב" את אמרת,

אז שלא יכאב.

עכשיו לילה.

מאסתי כבר בפילוסופיות זולות ובשירים

אבל מעולם לא בך.

תשני טוב בלעדי.

שלך, k~

שנים עברו והספר שנתת עוד אצלי, ניצול יחיד ממערכת יחסים שנפרשה על שנים של אהבה- לא אהבה.

      השיר שלנו נעלם כשבראש ממשיך אותו ניגון

      כששכחתי מי אני ומי היית, את קראת לי נ'

נערה אחת, שתי גומות

לא שמלה, לא צמות

חיוך קודר, מבט חודר

חושבת על אחר

מסיתה את מבטה

אל הדממה.

בצד אחר, הוא עוד זוכר

את מבטה, ולא אומר

רוצה איתה, הוא מתקרב

הוא ישקר, זה לא כואב

והיא לא שם.

לצד האש, על קצה ספסל

היא לא חייכה, הוא מבולבל

שוב לא רוצה, והוא שותה

ואז הלך, היא לא תבכה

היא חזקה והוא סובל

היא עם אחר, הוא מתאבל

חלפו שנתיים.

גבר אחד, גומה אחת

אישה אחת, נשואה כמעט

חצי חיוך, חצי איבה

מסך עשן על אהבה,

שבליבו עוד בערה.

ונשארה.

ונגמרה. 

ונקברה.

לצד האש, על קצה ספסל,

ליד הפארק, אחרי כיכר 

ושם סיימו. זה סיפורים של אוהבים - אם ירצו או לא ירצו.

ניצול מספר הזיכרונות שנכתב לאיזי.

שלכם, k~