״אני מצטערת...״

״למה את מבקשת ממני סליחה?״

״לא רציתי שזה יהיה ככה... באמת, לא היינו חייבים להיות עכשיו ככה״

״וזה באמת משנה? לא עשית כלום נגד זה, נתת לנו למות ופשוט לא אמרת מילה

או שיותר נוח לך להגיד לעצמך שהיית יכולה כשלא באמת רצית.״

״באמת אהבתי אותך...״

״אבל הפסקת״

״ - ״

״זה בסדר, גם אני אהבתי אותך פעם. לי פשוט עדיין כואב לפעמים״

״כבר מאוחר, אני אקח אותך הביתה..

ואני מצטער.. על כל השיט הזה שקרה לנו, סליחה״

וכבר קשה יותר לחלום על החיוך שלך, הידיים שלך כאילו שוב בורחות 

העיניים שלך כבר רחוקות מידי ומעורפלות, מכאן אני רואה רק עיגולים מטושטשים ואפורים 

כמו ציור של ילד, את הופכת לאט למערבולת של קווים עקומים וצבעים שנזרקו על דף

מאיפה שאני יושב כבר קשה לזהות את הפנים, אלה שפעם אהבתי, עוד כשאהבת בחזרה

ובכיתי בלילה הזה שוב כי כאילו מחדש הלכת לי ואמרתי לעצמי לא להסתכל

אבל התמונה בראש היא אותה תמונה כבר הרבה זמן -

לא של מתי שאהבנו, זאת התמונה מהיום שעזבת.