היית ככ קרובה בפעם האחרונה, כשאני עוד הייתי קילומטרים מהתחלה חדשה

מחפש כבר שנה יומן וירטואלי שמזמן צעקתי למחוק, רודף נואשות אחרי טיפת רגש שאולי נשארה מאחור בקור האינסופי שהוא את

הטעם שלך מזמן דהה לטעם חלודה מר, טעם של דם שבאופן הכי פתטי למדתי לאהוב, כי זה כל מה שנשאר

את החורף שמעולם לא הפסיק לרדוף אותי. 

אני מבטיח לך, מסתכל רק כשקשה להזכר בחיוך שפעם היה בשבילי, החיוך שעכשיו רק שלו

את הרוח שהקפיאה את עצמותי. 

את השמיכה שהגנה עלי מפניך. 

את הגשם שמעולם לא הפסיק לירות בי כדורי ברד מטאפוריים לכל חתך פתוח שהשארת בי כשעזבת. 

את תמיד הכל ותמיד תהיי כלום

הזיכרון שלך בדיוק כמוני, אט אט נשחק ומאיים להסדק

עד ששנינו נתרסק

עד שנתנפץ לאלפי רסיסים של שום דבר,

לתוך הכלום הגדול שהוא העולם שלי

בזמן שאת תמיד ביחד ואני תמיד לבד, אין כבר טעם

רק אני וזיכרון שבור כמעט מושלם

והכל התחיל בתמונה.