מעביר כרטיס עובד ויוצא באוטובוס הראשון לכיוון הדירה החדשה,
50 דקות של נסיעה בניחוח טונה כי כמובן שהנהג חייב כריך טונה תוך כדי נהיגה. זה חשוב.
עולה לקומה השנייה ופונה ימינה, המפתח מחכה לי מתחת למחצלת בדיוק במקום שהשארתי אותו
חימום מהיר במיקרו של אוכל מהצהריים, זה יספיק לערב
תוך כדי חימום אני מאכיל את מנחם, זורק בתוך האקווריום שלו תיבת אוצר חדשה ומתיישב לאכול כשלוח השנה מולי
זה יום ההולדת של איזי.
התאריך הזה... חזרתי שנים אחורה במחשבות ורק רציתי להפסיק, רק רציתי לישון כדי שהמספר המגעיל של היום הזה יעבור,
רק רציתי אותך כאן כפיצוי על יום ההולדת האחרון שהחלטת לבלות עם חברות ולא איתי
ורע שוב, כואב כאילו רק אתמול ברחת, כאילו רק אתמול נגמר
נזרקתי במיטה בלי שום מטרה לחזור לקום על הרגליים.
לא עברה שעה והטלפון מצלצל,
"תגיע לכאן במיידי, התשתית של המשרד נפלה, אנחנו חייבים לנסות לחלץ מהמחשבים כל מה שנצליח לפנישהכל יקרוס כאן"
"מה.. על מה אתה מדבר? מה קרה?"
"זה לא משנה עכשיו, צא לפה מיד."
שני טרמפים והגעתי לעבודה
ישבנו עד הבוקר בנסיונות כושלים להציל כל דבר, חודשיים של עבודה ירדו לטימיון.
ארבעה ימים אחרי זה קיבלתי מכתב שמודה לי על התרומה שלי לחברה ומתנצל עמוקות כי הוא נאלץ לוותר עלי לטובת עתיד העסק.
וזה הוגן שהשקעתי את החיים שלי במשרה הזאת כדי להזרק בסוף כמו זבל? כנראה שאני אפילו לא האום הקטן שמחזיק את אותו הבורג חסר המשמעות במערכת הגדולה. ושוב חוזר לאבטלה.
חודש עבר. מנחם ככר מת.
החובות ממשיכים להצטבר וככה גם הכעס.
נמאס לי להיות מאוהב בדמות שראיתי בך פעם. היא מתה! מה שנשאר ממנה כבר לא שלי.
רק רוצה אותך כאן כפיצוי על הזמן שנעלמת כשעוד היינו אנחנו.
רע שוב, כואב כאילו רק אתמול ברחת, כאילו רק אתמול נגמר
אני נזרק במיטה בלי שום מטרה לחזור לקום על הרגליים.
אז למה להתאמץ בכלל לקום מהמיטה?
שלך.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
K~