עשן הסיגריה מטשטש את קרני האור האחרונות ברקע העירוני של תל אביב,

שעות ספורות לפני תחייתם של חיי הלילה, יושב כאן למטה, בירה שכבר הספיקה להתחמם ביד אחת ופלאפון ביד השניה

מצפה לשיחת טלפון שלעולם לא תגיע ומאפר באלגנטיות לתוך כוס פלסטיק לצד המדרגות כאילו אף אחד לא רואה

אבל אתה לא מעשן

את לא יודעת מה אני, את לא מכירה אותי,

קשה לי שלא להתפעל בכל פעם מחדש מהדינמיקה העדינה ושיתוף הפעולה העצום בין כל ציפור בלהקה

זה מדהים כמה שבני אדם נחשבים ליצורים אינטיליגנטיים ולא מסתדרים בינהם כשכל להקת ציפורים שומרת על מבנה כל כך מושלם ויציב

אולי זה מראה רק כמה לא בסדר אנחנו כחברה, אולי משהו לא בסדר בצעיר עירוני שבוהה בציפורים ומדבר לעצמו

או שאני הנורמלי היחיד?

אתמול בלילה שתיתי.

אתמול בלילה התקשרתי אליך וצעקתי את מה שלא היה לי האומץ לצעוק מעולם.

אתמול בלילה אמרת לי שאת לא יודעת במה טעית והאשמת את עצמך, 

בכית,

צעקתי,

תירצתי,

אתמול בלילה הבנתי שאני עדיין אוהב והבנתי כמה שאני כבר לא,

שמעתי כמה את מצטערת וכמה היה לך רע איתו כמו שהיה לך רע איתי כשעוד היינו,

אמרתי לך על כל מה שעברתי ועל כמה שהכל כאב, סיפרת לי שרע לך עם כולם ורע לך לבד עכשיו

לשניה הכל הרגיש לי כמו פעם, כמו ריב של אוהבים, כמו הפגנת דומיננטיות בקשר של שני טיפוסים חזקים

אבל רק לשניה.

היום בבוקר התפכחתי.

היום בבוקר רק רציתי למחוק את הלילה שהיה ולהחזיר אותך למנוחה בפינה המרוחקת של המוח.

היום בבוקר הבנתי כמה שתיתי כשגיליתי שלא היתה מעולם שום שיחה,

אני שכבתי גמור על הריצפה כשאת במקום אחר ובחיים אחרים 

עוד כמה בנות אני צריך לעבור כדי להשכיח אותך? עוד כמה אכזבות אני צריך לצבור עד שתצאי לי מהחלום? עוד כמה הבנה אני צריך כדי שתתני לי קצת לישון?!