מילים שלא העזתי לצעוק

אני אוהבת לשמוע שירים על בדידות.
אני מרגישה שההיסטוריה של הבדידות מלווה אותי בדרכי לבד כך.
אני אוהבת לשמוע שגם אחרים מכונסים באותה בועת זכוכית בלתי שבירה,שאני נולדתי אליה.
אני מעבירה את רוב חיי לבד.מידי פעם מכרים נוקשים על הבועה שלי,מצמידים את חותמם לזכוכית הקרה.
ונעלמים.
בודדים ממכרי מנסים לנפץ את הסוכך שהקמתי לעצמי רסיסים,רסיסים.אך לבסוף הם נשברים בעצמם.
אני משחקת עם עצמי.אנחנו מדמיינות ביחד מה טוב היה אם היינו מצליחות לנפץ את שמקיף אותנו.
אנחנו מדמיינות מה טוב היה אם אחד מבאי הזכוכית היו מצליחים או שואפים למצוא אותנו.
בחורף קר לי.בקיץ קר לי.
בלילה קר לי.ובבוקר קר לי.
מידי פעם מזדמנים אל תוך הבועה כלי נשק כאלו ואחרים: סכין,גז מדמיע,אולר ובאחרונה גם רובה.
מידי פעם אנחנו מדמיינות איך ניתן היה בשילוח רסן למוטט את כל שבנינו ונבנה סביבנו.
בלחיצת אצבע כנגד הברזל,בלחיצת הסכין כנגד הוריד.

ולפעמים אני כבר מתייאשת מלדמיין.
אז אני מתכסה בקרח,והולכת לישון בגהנום הכי קר שיש.

10.11.08

אני מתחילה להתרגל לכך שאאלץ לחיות את חיי בגפי.

אני מתחילה להפנים שאאלץ להיות ביחד,רק במותי.