מילים שלא העזתי לצעוק

שוב אני מוצאת את עצמי מסתכלת מהגג,

מנסה לחשב כמה בכי מכריי יהא חזק בהשוואה לצחוק הפראי ולחיוך שימרח על פניי לאחר שאמרח על הריצפה תחת ביתי.

שוב אני חושבת על אמא ואבא בוכים כשהם מגלים שילדתם הקטנה החזיקה סערה בתוכה.

שוב אני נסוגה,כחושה מכשבאתי וכואבת יותר.

 כל חלומותיי משחר ילדותי מצתמקים עתה ונהיים עלה נידף ברוח.

כבר אפרד מהבנאדם שהייתי עד כה.

כבר לא אזכה לשקט נפשי.

כבר לא אזכה להיות נאהבת.

וכבר עכשיו,אין לי עם מי לדבר.

אף בנאדם שחשפתי בפניו את סערתי,לא הצליח להשתלט עליי,לאחוז בי.

אני לבד,מוקפת בחיוכים מזויפים,בעיקר של עצמי,

והבנאדם היחיד שיודע מה הולך לקרות , הורחק על ידי בכוח.

אני לבד,ואיני מפחדת מלהצמיד את הרובה לראשי, רק מפחדת מהתגובה של הכלל.

זה קשה,

להיות קשה.

25.4.08

איך הכל נשאר אותו דבר גם כשהכל משתנה?

הבדידות נעה על ציר אחיד.

אחיד- וכואב.