מילים שלא העזתי לצעוק

עשרים ושתיים אפס אפס, שעון ישראל. בדיוק הקפצתי בצק והכנסתיו לתנור השורף בפיצרייה כששמעתי את צליל ההודעה התמים מגיח מכיסי,כמו ציפור שיר שמנכרת בליבי.

לקחתי כמה נשימות ארוכות שידעתי שאין לי זמן אליהן. בעבודה כבר התרגלו לכך שאני בורחת פתאום באמצע הלילה,שבה אחר שעה עם דם על הידיים ודמעות בעיניים.

שניות ארוכות הבטתי במסך המכשיר,שניות שידעתי שאין לי, ופחדתי להסתכל על ההודעה.

"יש לך 15 דק' להגיע אליי או שאני מתאבד.תנחשי איפה אני"

הפכתי פיצה עתידית לערימת בצק בזריקה פשוטה, לא טרחתי לומר לאף אחד מאומה.לא היה צורך.

קסדת האופנוע כבר כיסתה את פניי, והתחלתי נוסעת לכיוון דירתו.תמיד ידעתי לזהות מהיכן הוא שולח לי את סימני המצוקה.תקראו לזה מיסטיקה,טלפתיה,נפשות תאומות-מהרגע שפגשתי אותו בסימטה קטנה ביפו, אני כבר לא מחפשת באיזה דרך עליי להסביר אותנו.

עשרים ושתיים אחד שלוש,הוא השאיר לכבודי את דלת ביתו פתוחה למחצה ואני רצתי ישר לאמבטיה,ושם הוא אכן שכב עם פרקים חתוכים,ערום כביום היוולדו,עם אותו החיוך שכנראה עתיד היה עוד ביום היוולדי להרוס את חיי.

חבשתי את ידיו הבהירות,שדמו הכהה שניתז מהן בתכיפות כה גדולה רק תרם לצבען החולה,
והבטתי עמוק אל תוך עיניו השחורות.חולצתי הלבנה,שהייתה ספק מלאה ברוטב עגבניות ספק בדם 

 אהובי,הורדה ממני במהירות,ואחריה שאר בגדי. וכך התבוססנו איש בדם אהבתו,מנסים להאחז ככל שניתן בגופים הערומים,כאילו זו הפעם האחרונה.

ריצפת החדר דממה לבסוף ואני לבשתי את בגדי העבודה, ואילו הוא נשאר שכוב בתערובת המשונה של האדום ולבן שכיסו את רוב רצפת חדר האמבטיה.נשקתי ארוכות לכל אחד מאיברי גופו אך הוא לא זז,כאילו והיה מת.

כל אותה הדרך לפיצרייה כבר התגעגעתי אליו,וחשבתי מה הוא עושה עכשיו כשהוא טבול ברוטב דמו,עבודתי,הילדים שיכלו להיות לנו ועוד כמה פעמים אאלץ לשוב אליו לחלץ אותו מעצמו.

לא אוטוביוגרפי לגמרי,לא בדיה מוחלטת.

תיכננתי להמשיך,אך בדיוק קיבלתי sms שמבשר כי עליי לשוב למרדף,

אמשיך לכתוב מחר עד אשר צליל מסוים יאלץ אותי להניח לכל אשר אני עושה.

קצת כואבת,
קצת דואגת

שםלארלוונטיבעליל