לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

מילים שלא העזתי לצעוק

כל אחד צריך מקום שבו הוא יוכל לצעוק.מבלי שאף אחד יוכל לשמוע


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    ינואר 2009    >>
אבגדהוש
    123
45678910
11121314151617
18192021222324
25262728293031

1/2009

מועקה שמולידה הסתכלות מהגג


שוב אני מוצאת את עצמי מסתכלת מהגג,

מנסה לחשב כמה בכי מכריי יהא חזק בהשוואה לצחוק הפראי ולחיוך שימרח על פניי לאחר שאמרח על הריצפה תחת ביתי.

שוב אני חושבת על אמא ואבא בוכים כשהם מגלים שילדתם הקטנה החזיקה סערה בתוכה.

שוב אני נסוגה,כחושה מכשבאתי וכואבת יותר.

 

 כל חלומותיי משחר ילדותי מצתמקים עתה ונהיים עלה נידף ברוח.

כבר אפרד מהבנאדם שהייתי עד כה.

כבר לא אזכה לשקט נפשי.

 

כבר לא אזכה להיות נאהבת.

 

וכבר עכשיו,אין לי עם מי לדבר.

אף בנאדם שחשפתי בפניו את סערתי,לא הצליח להשתלט עליי,לאחוז בי.

אני לבד,מוקפת בחיוכים מזויפים,בעיקר של עצמי,

והבנאדם היחיד שיודע מה הולך לקרות , הורחק על ידי בכוח.

 

אני לבד,ואיני מפחדת מלהצמיד את הרובה לראשי, רק מפחדת מהתגובה של הכלל.

 

זה קשה,

להיות קשה.

25.4.08


 

איך הכל נשאר אותו דבר גם כשהכל משתנה?

 

הבדידות נעה על ציר אחיד.

אחיד- וכואב.

 

נכתב על ידי נגזרת , 2/1/2009 19:25  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



אכזבות


אכזבות.
ציפיות,חלומות,מחשבות,אהבות.נכזבות.

 

 

יצור נכזב אני. כמהה להגיע לנקודה בה יהא שלם עם עצמו ועם נפשו.נחבא אל כליותיו,
אל נפשו השחורה. כל האהבה והמסירות שהנפש הזו מסוגלת להעניק, מצטמקים כמו בערת הפלסטיק,
בסתמיות ובהרקבות אל תוך עצמו.
המירוץ חסר הישע על וילונות השטן החמקמקים, מירוץ כנגד הזמן,כנגד כח המשיכה וכנגד כח האהבה.
כמה משיכה אני מסוגלת להעניק.כמה משיכה אני מחביאה במבטיי החלולים ובחיוכיי השקריים.
אני רוצה להרגיש משהו.אני זועקת לשמיים,אך כח המשיכה מחזיר את זעקותיי ישר אל תוך עור תופי,ומחריש את אוזניי.
הוא מחריש את ליבי,את נשמתי את דמעותיי,את כאבי.את אהבתי.
שמישהו יעיר אותי.שמישהו יקח אותי בידיים.שמישהו יאסוף אותי אל תוך תוכו ויכבה אותי.אני בוערת.
דמעותיי אינן מכבות הדליקה, הן כמו השמן למדורה.הן כמו האכזבה לבדידות.שמישהו יכבה אותי.
כמה דמעות עוד אאלץ להעניק לכרית מיטתי, עד אשר מישהו יבוא לישון איתי בה?
האם לנצח בדידותי תלווה אותי בכל צעדיי,האם לנצח איש לא יאהב אותי כמו שאני?

 

 

מדוע נגזר עליי מידי אותם השמיים, להחניק בחיוכיי את כל כולי.להסתיר בשיניי הצהובות את כל השחור הזה שצף בי.
האם זה מן ההכרח לדמיין בכל לילה לפני נפילתי לסיוטים,כמה שונה וצחורה יכולה הייתי להיות?
 הרי איני מסוגלת להיות שלמה עם עצמי,הרי איני מסוגלת אפילו להיות חצויה עם עצמי.הרי למעשה,כלל איני מסוגלת עם עצמי.
אנא.חבקי אותי,אחת מכן. קחו אותי אליכן ואל תתנו לי לפול.
אני נופלת.אני מתרסקת.
כח המשיכה פועל רק כשאיני זקוקה לו.
אני נופלת.אל התהום.
אני נופלת ואין לי במי או במה להאחז.
אני מתחננת- שמישהו יתפוס אותי,שמישהו ימנע ממני מלבעור.
האם מישהו שומע אותי בכלל?האם מישהו כלל יכול להבחין בי?

 

האם בכלל מישהו ירגיש בהעדרי?

 

אכזבות.
20.12.08


אני רוצה ידיים רותחות שימיסו את הכוויות שלי.

אני רוצה ידיים קפואות שיכבו את הלב שלי.

 

כן, אני בוערת.

שוב.

נכתב על ידי נגזרת , 2/1/2009 17:01  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





כינוי:  נגזרת

בת: 35




724
הבלוג משוייך לקטגוריות: משוגעים , פילוסופיית חיים , מסעות
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לנגזרת אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על נגזרת ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2025 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)