מילים שלא העזתי לצעוק

דמוקרטיה פנימית

לפעמים אני לא מסוגלת להכיל את עצמי עוד,
חוסר שקט תמידי,חוסר רוגע חוסר קבלה.
לא אצליח להבין אם אני היא הטינופת האנושית או שמא עילוי אני.
ולא אצליח להבין מדוע המילה "כולם" עוד קיימת באוצר מילותי.

כבעלת גיבנת ומוכת צרעת אשב בקולנוע,
ובזמן שאראה סרט על היפיפיות שממתין להן אהוב בכל עיר נמל,
אדע שבכל פעם שאצא ממסתורי מחכה לי אובססיה אחרת.
ואדע שלעולם לא אספיק לעצמי,לכן כבר יודעת
שאאלץ להתבונן עד סוף ימי במראה דרך עיניהן העיוורות של החברה.

כל מילותיי כצל משופץ של מחשבותיי,
מי יאהב אותי?מי יאסוף דמעותיי וישמור במגירה מבלי שאדע?
כשגופי יתנגש בקרקע בפעם האחרונה,מפרקתי תתנפץ לזכרן של אינספור אובססיות,
נשמתי תשוחרר ורק שפתותי יחייכו את החיוך הכן היחיד שחשפו מעולם,
איך תהא ההרגשה לא לחשוב כמה בוכים עליי?

8.11.07

כחודש כבר לא העלתי על הכתב במגירתי משהו חדש,

להצביע מדוע דווקא עכשיו דוכא חשקי לצרוח בעזרת מילים?לא אוכל.

אך בהכרותי הקצרה איתי, אני חושבת כי אוכל לומר שפשוט אני יודעת

שתמיד אשאר אותה ילדה קטנה עם שמחת חיים מזויפת,

ועצב קיומי אמיתי.

מעניין מתי יבוא עליי היום בו לא אחשוב על לזרוק עצמי מהגג,

מעניין מתי יבוא עליי הרגע בו אוכל לישון בלי חרדה

גז צחוק?