מילים שלא העזתי לצעוק

נמרים

זה תמיד מתפוצץ לי בסוף.
חודשים על גבי שבועות אני חיה בתוך שיגרה של חוסר שיגרה,מתפללת לרגעי שקט מתוחים שיפרו את לחציי.
מתרוצצת בין אלפי אנשים,דוחקת את כאבי ואת בדידותי למגירות קטנות בכדי לעסוק בחיים כבדרך הגב.
 אני רק אמצעי.
החיים שלי כבר מזמן לא נתונים בידי.הם רק נתונים מספריים במחשבים גדולים של גופים שזקוקים לי בתור חומר גלם.
אני כבר לא קיימת. אני קיימת בתוך אותיות שבתוך עמודים שבתוך קלסרים שבתוך ארונות שלא נמצאים בשום מקום.
כבר מעל לשנה שלא חייתי.שלא הרגשתי חייה. ועדיין כבר מעל לשנה שאני חושבת על לשים קץ לחיי.
איך שמים קץ למשהו שמעולם לא התקיים?
אני לבד.
אני כולאת את עצמי בכלובי הבירוקרטיה והממסד על מנת לשכוח,מעמיסה הכל על כתפיי בכדי לשכוח כמה על ליבי.
שלשלאות השעבוד שרקמתי אל צווארי מורידות אותי מטה מטה ומשאירות אותי רק קצת מעל המקום שבו הייתי אלמלא הן.
אני כבר לא יודעת איך לבכות.בכל פעם שכואב לי מופיעות לנגד עיניי העצומות עיניים של נמר.
הנמר הזה הוא הדבר היחיד שיש לי.
אני לא מסוגלת להסתכל על עצמי במראה מבלי לרצות למות.גם אם ארצה להסביר את זה, יש  בפי רק מילים שקראתי במקומות אחרים.
זה תמיד נראה לי כאילו הסבל של כולם זוהר כ"כ,אפל כ"כ ורק הסבל שלי כבר שייך לאלפי אנשים אחרים.זוהרים יותר.
דברים מחליקים לי מבין הידיים.אני מחליקה לי מבין הידיים.
אני מכירה רק את המילה אני,וגם אותה בטח קראתי במקום אחר.
אני אוהבת לצאת מהמקלחת שיש כוויות על כל גופי,אני נראת לעצמי יותר נכונה ופחות סתמית כשאני מדממת.אני נראית
לעצמי פחות מכוערת ופחות שמנה שגופי צורח למחילה ממני.
אני שונאת אותי.וזה הדבר היחיד שיש לי.אני עסוקה כל הזמן בכך שאחרים יאהבו אותי,כי אני רוצה
את כל כולי לשנאה שלי.נהייתי אימפוטנטנית ריגשית.אני לא אוהבת שנוגעים בי,אני לא אוהבת שמדברים איתי על דברים
שאין לי,אני לא אוהבת לדבר על הרגשות שלי.
אני רק רוצה חיבוק.אני רק רוצה שמישהו יחזיק אותי בידיים שלו ויאמר לי שהכל יהיה בסדר,
גם כשזה שקר שחור.
אני רק רוצה להראות את כל מה שכתבתי למישהו.אבל הוא בטח כבר קרא את זה במקום אחר.

29.6.08

התגייסתי בעצם.

שפשוף נעים.