ואיך אני אמורה לקחת את זה? לעשות זאת רק בגלל הכמיהה להיות איתו ולקוות שהוא יחזור בו ויציע את כל כולו- נפש וגוף?
אז אמרתי שירד מהעץ שעליו הוא יושב, ושאני אינני מוכנה להוביל את עצמי לשרשרת של התחרטויות.
ואז הוא הצטער. וראיתי שהוא ממש סובל מעצם העובדה שהוא חשף את חולשתו. נכון חולשת כל האנושות, אך הוא הרגיש שפגע בי ובעיקר פגע בדמות שצליח ליצר לי במוח.
אמרתי שאני צריכה שהביחד יבוא מתוך זוגיות ושאם היינו זוג זה היה קורה בעיקר כי אני מחכה שזה יקרה כבר המון זמן.
ולאט לאט הבנתי שהוא לא רוצה. הוא אמר בגלל הגיל, המרחק, העובדה שהוא כל יום מחפש ריגוש חדש בכדי להפיג את השיעמום היומיומי- אבל אני יודעת טוב מאוד שהכל תרוצים.
ואז הוא אמר שהוא לא רוצה לפגוע בי.. אבל הוא לא מבין שאני יותר נפגעת מהעובדה שלא מנסים, כי אם היינו מנסים ואז רואים שלא הולך- אני מבינה, אבל למה להפסיד משהו שיכל להיות מדהים רק בגלל העובדה שהוא מחפש משהו יותר פשוט- ולא מערכת יחסים כמו שהייתה נוצרת איתי.
הייתי מעדיפה שפשוט יגיד שהוא לא מרגיש ככה וזהו.
היה לי הרבה יותר פשוט להבין את זה במקום לספוג את כל התירוצים המצוצים מהאצבע!
ואולי הוא לא מדהים כמו שחשבתי.. אולי מה שראיתי היה מה שרציתי לראות בלבד- ולא התמונה כולה!
ואולי הוא לא באמת ראה אותי. כפי שאני.
סיימנו את השיחה והחלטתי שאני מתנתקת לגמרי מכל מה שקשור אליו, מכל העולם שלו, מכל העולם הזה.
אני לא יודעת אם אני עושה את זה כדי לגרום לו לחשוב, אולי להתגעגע- אבל אני יודעת שלמדתי את הלקח שלי!
ברגע שישבתי בחדר- ברקע השיר "sing" שכולו אני, הבנתי שזהו. כאן זה נגמר והכי טוב בשבילי להמשיך הלאה. לעשות ריסטרט להפתוח מחדש!
והשיר מתנגן בריפיט כשאני יושבת במרכז החדר שלא כהרגלו היה מסודר ופתאום זה אחז בי!
לקחתי כל לורד ארטליין ושרפי שחור שהיה באיזור (שזה בערך 20 טושים) והתחלתי לצייר על הקיר.
את הסמל שלי.. הסמל שמלווה אותי בראש כבר שנים ועל נייר במשך שבועיים או יותר.
הסמל שנותן לי כוח ויום יבוא ויהיה חלק מהגוף שלי.
והשיר מתנגן שוב ושוב ושוב- זורם לי בעורקים, והיד מציירת וצובעת, ממלא שטחים, מתקנת שגיאות ומחליפה כל כמה דקות טוש בשביל ליצור צבע זורם וחזק.
והראש שלי כבר לא שם איתו. הראש עמוק בתוך הצלילים והצורות.
וטוב לי- פתאום כל המועקה של השבוע הזה נשכחת- וטוב לי!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
