יש לי כל כך הרבה פוסטים לכתוב... אבל שום דבר לא ניראה חשוב מספיק!
אנשים מתים בחזית בשביל שנוכל לחיות פה, אז איזה מין דבר זה יהיה לכתוב פוסט (מאוד משעשע) על בריאן מיי בזמן שהם לוחמים?!
אנחנו מארחים אצלנו חברה של אמא עם התינוק שלה שבאו מצפת.. זה לא הרבה אבל זה משהו.
ת'אמת שאני מעריצה את אמא שלי.. היא מארגנת חבילות לחיילים, מארחת אצלה, ומנקה אחרי תינוק שמרייר בכל הבית!!
לא ברצינות הוא לא מפסיק לרוץ אחרי ולירוק לכל עבר... (אי אפשר לא לצחוק טיפה... עם כל הכאב)
אני חושבת שזה שהקרינו אתמול את ארץ נהדהת ואת מועדון לילה היה מאוד חכם.. זה נתן לאנשים כוח להמשיך במנוסה וזה שווה הכל.
אני מוכנה שיצחקו עלי בשביל שלאנשים האלו יהיה קצת מנוחה.
לדוגמא: אני מכירה משפחה בעלת 6 נפשות שגרה בבר עם.. 4 ילדים קטנים.. 13,11,5 וחודשיים.
במשך שבועיים הם היו בתל אביב, אצלנו, אבל לפני כמה ימים הם חזרו לבית שלהם. הם לא יוצאים משם כי מפגיזים עליהם כל הזמן ולדעתי זה טירוף! אבל הם לא מסוגלים להיות תלויים באנשים.. זה מעיק ולא נוח.
אבל הרבה לעשות אין לנו. ואני חושבת שהכי חשוב זה להישאר מלוכדים, ולתמוך.
בואו נקווה רק שכשכל זה יגמר נצא כשידינו על העליונה ובתחושה שכל זה היה שווה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
