אתמול נכנסתי לאיזה בלוג... קראתי מכתב התאבדות של איזו ילדה... והייתי בטוחה שרק פרסמו שם את המכתב שלה אז לא חפרתי לפוסטים אחרים וכדומה...
היום נכנסתי לבלוג אחר שבו היה מסופר על אותה ילדה (אחיה ביקש לפרסם את המכתב בישרא בלוג) ושם היה לינק של הבלוג שלה (אתן בסוף הפוסט)...
נכנסתי ונדהמתי לגלות שזה אותו בלוג שנכנסתי אליו אתמול... לאורך ימים שלמים תכובות שם התראות של "עוד מעט... הכל כבר מוכן ההורים יצאו ואני אבלע את הכדורים.. אשן לנצח" וכדומה...
זה פורסם פה בישרא ואף אחד לא שם לב..
ליהי (הילדה בת ה-16 שהתאבדה) הייתה אחד מהקורבנות הרבים של אונס.. דבר שהרס לה את החיים.. יותר נכון לקח לה אותם=/
אני אישית מאוד התרגשתי מהמכתב ואפילו הזלתי דימעה כי אני יודעת כמה זה קשה כשאין במי לסמוך- ואני מודה לאלוהים שלי יש...
אמירה אגואיסטית אבל כנה.
"הילדה הזאת, כותבת הבלוג, נמצאה אתמול חסרת כל חיים לאחר שגמרה את חייה בקופסאת כדורי שינה.
אני, שלא היה לי שמץ של מושג מה עבר עליה לאורך התקופה הזו נשארתי עם חור גדול שאני לא יודע מאיפה להתחיל לסגור.
היא כתבה את המכתב הבא
'משפחה שלי
אם רק הייתם יודעים מה עבר עליי בשלושת החודשים האחרונים, אם רק הייתם יודעים כמה סבל וכמה ייסורים הייתי צריכה לעבור, אם לא כלפיי חוץ אז מעצמי.
אני יודעת שאני אגואיסטית, ומה שעשיתי זה דבר אנוכי ושאני לא חושבת על אף אחד כאן חוץ מעצמי.
אבל אם דרך המכתב הזה, אני אוכל להסביר לכם אפילו קצת מאיך שהרגשתי שגרם לי לעשות כזה דבר אז לפחות תנסו להבין מה עבר עליי.
המעבר דירה הזה, הכל כך לא מתאים והכל כך קורע,
אני לא רוצה להאשים אתכם, לפחות לא עכשיו, אבל אתם עקרתם אותי מכל מה שהיה לי מוכר, מכל הדברים שאהבתי מכל מה שיכלתי לברוח אליו כשלא ידעתי איך להתמודד עם כל מיני מצבים כמו שקרה לי שעברנו דירה.
4 ימים אחרי המעבר זה נפל עליי בבום, זה אחד המקרים שלא ידעתי איך להתמודד איתו, אני לא חושבת שמישהו מסוגל להתמודד בדרך כלשהי עם כזה דבר.
4 ימים בודדים, אנסו אותי.
אני יודעת, אני יודעת שאתם שואלים את עצמיכם עכשיו "איך לא ידענו שום דבר?!"
ואני לא מאשימה אותכם, אני לא נתתי לכם לראות.
תמיד ניסתי להסתיר את השבר הנפשי ולהראות יציבה, שראיתם שאני כן שבורה חשבתם שזה בגלל המעבר.
כל כך קשה לי לכתוב את השורות האלה והדמעות שזולגות על הדף מתמזגות עם הדיו של העט ויוצרות עיגולים קטנים של דיו, אני מקווה שבכל זאת תבינו משהו.
אבל הוא היה שם, גיל (החבר שלה), הוא היחיד שידע מה עובר עליי הוא היחיד שחיבק אותי הוא היחיד שהרגשתי מוגנת לידו. הוא היחיד שהמילים שלו הצליחו לחדור אליי איכשהו.
המון פעמים רציתי להתאבד, לקחת לעצמי את החיים, המון פמים הוא עצר בעדי.
הוא ניסה לייצב אותי, בחודשים האחרונים שאני אוכל להשתקם ולהתגבר על הקרע, על המכה.
ובאמת, הוא הצליח, בדרך המיוחדת שלו, המקסימה שלו, העדינה שלו, הוא הצליח.
וחזרתי לעמוד על הרגליים ואפילו לחייך.
הוא הבן אדם הכי חשוב לי בעולם, יותר מכל דבר אחר בעולם הזה. אני אוהבת אותו יותר משאני אוהבת את עצמי. (שבזמן האחרון לא כל כך אבל ניחא)
ואז הוא אמר שהוא עוזב ונפלתי לחלל שחור עמוק שאין ממנו מוצא, צנחתי ייחד עם כל השיקום הנפשי שלי יישר לתיהום עמוקה ואף אחד לא יכל להוציא אותי משם.
הוא לא עזב באשמתו, אז אני לא מאשימה אותו במצב שאליו הגעתי,
אני מאשימה רק את עצמי.
אני אוהבת אתכם, גם אם לא אמרתי לכם את זה מעולם אני אוהבת אתכם, תמיד אהבתי.
גם שלא הייתם לצידי, גם שלא תמכתם בי ברגעים שהכי הייתי צריכה
הרגשתי אותכם, במבטים העצובים של אמא שהיא רואה שאני לא מדברת. שאני מסתגרת.
את השאלות של תומר שהציק לי רוב הזמן גם שחזר מהצבא שאלות באמת אכפתיות
את המבט המבולבל בעיניים של אבא לגביי כל מיני מעשים שלי, למשל שלא אכלתי.
אני מצטערת כל כך.
ניסתי להסביר את עצמי, קצת, אני יודעת שעדיין זה מעשה אגואיסטי,
אבל לא השארתי לעצמי שום ברירה,
התהלכתי בבית חסרת חיים בתוך הגוף. הרגשתי מתה. הרצון למות לא היה רצון יותר הוא הפך לצורך עז.
אני לא יודעת מאיפה קיבלתי את האומץ, כנראה שאתה נופל כל כך חזק כבר לא אכפת לך מכלום.
אני תמיד איתכם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
