לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

פתאום הכל ברור לי


שיר כאילו איש אינו שומע, רקוד כאילו איש אינו מסתכל, אהוב כאילו מעולם לא נפגעת וחיה כאילו זה גן עדן עלי אדמות.

כינוי: 

בת: 34

ICQ: 340725460 

תמונה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    יולי 2006    >>
אבגדהוש
      1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
3031     

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

7/2006

תחזיקו מעמד


יש לי כל כך הרבה פוסטים לכתוב... אבל שום דבר לא ניראה חשוב מספיק!

אנשים מתים בחזית בשביל שנוכל לחיות פה, אז איזה מין דבר זה יהיה לכתוב פוסט (מאוד משעשע) על בריאן מיי בזמן שהם לוחמים?!

אנחנו מארחים אצלנו חברה של אמא עם התינוק שלה שבאו מצפת.. זה לא הרבה אבל זה משהו.

ת'אמת שאני מעריצה את אמא שלי.. היא מארגנת חבילות לחיילים, מארחת אצלה, ומנקה אחרי תינוק שמרייר בכל הבית!!

לא ברצינות הוא לא מפסיק לרוץ אחרי ולירוק לכל עבר... (אי אפשר לא לצחוק טיפה... עם כל הכאב)

אני חושבת שזה שהקרינו אתמול את ארץ נהדהת ואת מועדון לילה היה מאוד חכם.. זה נתן לאנשים כוח להמשיך במנוסה וזה שווה הכל.

אני מוכנה שיצחקו עלי בשביל שלאנשים האלו יהיה קצת מנוחה.

לדוגמא: אני מכירה משפחה בעלת 6 נפשות שגרה בבר עם.. 4 ילדים קטנים.. 13,11,5 וחודשיים.

במשך שבועיים הם היו בתל אביב, אצלנו, אבל לפני כמה ימים הם חזרו לבית שלהם. הם לא יוצאים משם כי מפגיזים עליהם כל הזמן ולדעתי זה טירוף! אבל הם לא מסוגלים להיות תלויים באנשים.. זה מעיק ולא נוח.

אבל הרבה לעשות אין לנו. ואני חושבת שהכי חשוב זה להישאר מלוכדים, ולתמוך.

בואו נקווה רק שכשכל זה יגמר נצא כשידינו על העליונה ובתחושה שכל זה היה שווה.

 

נכתב על ידי , 29/7/2006 13:49  
5 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



אזעקה בקבוץ, ריצה למקלטים


יום סטלני!!!

הכל התחיל כאשר התכוונתי לישון עד מאוחר ואת רוב הבוקר (6 וחצי עד 8 וחצי) ביליתי בכירבול מתחת לשמיכות.

לפתע נשמע צלצול הטלפון (אין צורך לכתוב "גלינג גלינג" נכון?!) ואז אמא שלי עונה.. אחרי כמה דקות היא דופקת צעקה ואמרת "שרררר!! קומי צריכים אותך בעבודה!!" לא.. זאת לא טעות- אמא שלי קוראת לי שר כשהיא צועקת.. היא טוענת שזה יותר נוח- WTF?!

וכן.. שיר העצלנית אכן עובדת.. במרכז ארגמן! עכשיו... מרכז ארגמן זהו לא מרכז יופי או משהו מגניב אחר... זה לעבוד עם ילדים מכיתה א' -ו'.. וזה אומר, בנות ובנים משועממים שתפקידי הוא לרצות אותם, להצחיק אותם ולדאוג שהם לא הורגים אחד את השני בזמן פעילות.

ובכן, היום עשינו שיחה של פתיחת שבוע כשלפתע פתאום............(טם טדדם!!) צפירה!!!!!

אני מסתובבת לאחור ורואה בחלון את אבא שלי מסמן לי לרוץ לכוון המקלט עם הילדים.

אני כמו מפגרת נשארת לעמוד במקום עם פרצוף תקוע /B, כשאני עוד לא מבינה את מה שהוא רוצה ממני (לא בגלל שאני סתומה.. אולי קצת בעצם אבל זה בעיקר בגלל שהוא עשה תנועות ידיים מוזרות ולא מובנות!=/)

עד שאיזה גלגל מוח שלי זז והבנתי מה הוא אומר הילדים כבר נכנסו לעמוק של ריצה מסביב לחדר. אחד הדברים המוזרים ביותר שראיתי!

הסתובבתי לראות שוב מה קורה עם אבא שלי שהתחיל לרוץ לכווננו כשלא הבנו את מסר הידיים ופתאום הוא נפל בגלל בור שהיה בדשא והתרסק!

אני באותו רגע קבלתי שבץ אבל עכשיו שאני חושבת על זה זה ניראה לי טיפה מצחיק.

קיצקץ רצנו למקלט, אני והילדים כשמאחורינו המטפלת השניה דואגת לכלבים שלה.

התמקמנו ופתאום איזה ילד שיושב לידי צועק בבכי: "אנ י רוצה את אמאאאאאאאא!" ואני כולי בניסיון להרגיעה אותם ואותי אומרת לו: "אין לך ממה לפחד... לא יקרה כלום!" הוא לא ממש שם עלי ונרגע רק אחרי שאמא שלו הגיעה 5 דקות מאוחר יותר.

הילדים התחילו להפשיר וילדי הפעוטון (שנה וחצי עד שנתיים) נכנסו על הידים של המטפלות, כשהן רטובות המילדים שיצאו הרגע מהבריכה (גיגית של 20 ס"מ עומק מים) והן צועקות לי כחי את אחד הילדים לידים ואני כולי ברגיעה מתחילה לדבר עם איזו תינוקת שהייתה על סף בכי ולא מהמצב הביטחוני אלא מתוך פחד קלסטרופובי.

קיצר אחרי חצי שעה יצאנו משם.

אני כולי רטובה, מסריחה מרוב חום ובדרך חזרה עם הילדים שחלקם "שמעו בומים" ומספרים את החוויה השמגעת שהייתה להם!

אני יכולה להגיד שלא פחדתי... וזה גם נכון רק בגלל שהעובדה שהייתי אחראית לילדים קטנים וידעתי שהם סומכים עלי (דבר שלא הייתי ממליצה להם לעשות!!!!) ושלא הייתה לי אף ברירה אחרת אלא להיות רגועה!

 

אני נקרעתי לראות את החברה שלי (הילדודס ששמרתי עליה) בניגוד לילדי הגנים שהיו עסוקים בקפיצה על המזרונים ולכן לא יכלו לפחד...

זה פשוט היה אירוע מצחיק!!!

אני רק שמחה שלא קרה שום דבר ושזאת הייתה אזעקת שב!

נכתב על ידי , 23/7/2006 22:23  
3 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



חיילים בחזית


בוקר טוב כולם!

לפני מס' ימים החלה "מיני מלחמה"...

גם כשלא כולם מרגישים את זה זה באויר וזה משפיעה על כולנו.

בין אם ערוץ הטלויזיה מכוון רק על חדשות וכל התוכניות שאתם אוהבים בוטלו, או שיש לכם אח בצה"ל, בין אם אתם מהאנשים שבורחים מהבית בכדי להציל את עצמם, או בין אם אתם סתם מרגישים שההורים שלכם בלחץ יותר מהרגיל.

במקרה שלי רוב המיקרים לוקחים צד... אח שלי בקבע והוא נמצא בכוננות, ההורים בגלל זה מודאגים ולא רגועים, ובשביל ל"התעדכן" הם לא מעבירים את ערוץ החדשות.

אם אנחנו - משפחה שלא נמצאת באיזור הסיכון - לחוצים טיפה יותר מהרגיל אז איך כל אותן משפחות שהילדים שלהן נחטפו או נפצעו בחזית?!

אישה אחת אמרה לי שהדבר הכי נוראי במלחמה שכזאת היא העובדה שרבע מדינה נמצאת במצוקה בעוד החצי השני חיי את חייו כמו מקודם.

זה באמת קצת קשה שיש אנשים שנגזר על גורלם לחיות בעוני בעוד אחרים חיים חיי מותרות- אבל זהו בדיוק העניין שבחיים- קורים דברים טובים ורעים, דברים שהייתם רוצים ולא קבלתם בעוד ישנם דברים שייחלתם להם והם קרו. הכל נמצא בסדר גודל של מזל ושליטת הגורל.

אני באמת באמת מקווה שאותם חיילים חטופים יחזרו לביתהם במהרה ושנגמור את המלחמה הזאת בלי הרבה נפגעים.

אני יודעת שאני רוצה את אח שלי עכשיו הביתה.....

נכתב על ידי , 15/7/2006 12:02  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לפני עידני עידנים....


טוב, אז ככה...

יותר מידי זמן לא עדכנתי וזה שלא באשמתי!!

דגיס (שמיי) היקרה שלנו באה לבייתי ושתינו פצחנו בריקוד מצורף של שיכור חושים... היא על המיטה ואני מול המראה (זהו מידע מחטרתי שלא פורסם עד היום!!) עד שלפתע היא התרסקה על הקיר שלי וקרע את החוטים שמחברים את המחשב לאינט'...

הרבה לעשות אחרי זה לא היה לי אלא רק להירגע ואז להיות חברה טובה ולהרגיעה גם אותה.

מכאן שאין לי אינט' כבר... אמ... חודש?!

בכל אופן.... למי שלא שם לב החופש הגדול כבר כאן (באמת?!?!?! דיי איפה הוא?!?!?! חופש תעשה לי חג!!!)

ואיתו שינה עד מאוחר, עבודה מעיקה (לאלו שרוצים להרויח כסף עד לנסיעה לאילת עם החברים), הרבה שעות טלויזיה, שופינג, ים,טחינת אוכל, מחשב וחברים..... אז מה חסר פה תגידו לי.!?!

אה כן- לימודים!!!

אני חייבת להגיד לכם שקשלי... אני רגילה להזין את השכל כל כמה שעות... ועכשיו שגם אין לי יותר שיעורי פסתנר אז אני לגמרי שבוזה....

נשארו לי רק עוד 2 דברים... ספרים וכתיבה.

ספרים או שקונים (מי האדיוט שיקנה ספר במקום לקחת אותו מהספריה?! אני.........?) וכתיבה... טוב זה בעייתי...

אני מתה להוציא את כל הבעיות שלי על איזה שיר טוב אבל אין לי מוזה מזה חודשים.

כשאני חושבת על זה מעולם לא הייתי כותבת שירים מילוליים כל כך יפים.. תמיד ילדותיים כאלה, חסרי רגשות ומשמעות.

בכל אופן... אני חושבת שהגיעה הזמן לעשות שביתת אוכל עד שאני לא כותבת שיר. תגידו זה עבד למישהו פעם?!?!?!

אני ממש בספק... תמיד אני נהית רעבה רק מהמחשבה שאני לא מתכוונת לאכול. אוי אוי אוי.....

אני אעדכן מחר בבוקר או מהזדמנות הכי קרובה!!!!

נכתב על ידי , 15/7/2006 01:38  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





5,105
הבלוג משוייך לקטגוריות: מגיל 14 עד 18
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לimaSONG אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על imaSONG ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2025 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)