טוב.. זה סיפור ארוך במיוחד!
יום שלישי ממש כאב לי ב*** אז החלטתי שאני ואבא שלי נוסעים לרופאה בזיכרון כדי שתראה את האבצס שנוצר לי שם.. נו טוב- מה יכול לקרות?! הכי הרבה יכאב קצת והיא תפוצץ את זה!
אז זהו... שלא! שלחו אותנו ללין למחלקה כירורגית דחופה (באוטו שאלתי את אבא שלי: "אבא מה זאת מחלקה כירורגית?!" בשביל לא להפחיד אותי אמר:"Zה כל אנשים שמשתמשים בסכינים ברפואה." אני חושבת לי לרגע- באיזה מקרים משתמשים בסכינים. ואז נזכרת לי.. ניתוח. "אווו" אמרתי לו בגילגול עינייםO.O, תוך כדי מחשבה - למה אני הולכת לשם? אני לא צריכה ניתוח!)
באמת שלא הייתי צריכה באותה שעה. כאילו- לא ידענו מה הולך להיות וחשבנו שדבר כל כך קטן לא יכול להיות בעיה שקשה לפתור..
אז הגענו לשם והרופאה התחיל ללחוץ לי ממש חזק על האבצס! (הייתי מסבירה מהזה אבל אין לי כוח.. תעשו סרץ' בגוגל ותבינו)
כמעט בכיתי!! ממש שכבתי יללתי לי:"אוו....אהה...אייייי!" וזה המשיך לכאוב לי עוד רבע שעה אחרי.. ממש רעדתי מרוב כאב!
הוא שלח אותנו לבית חולים כרמל, למיון כירורגי בצום.
הוא כבר ידע מה מחכה לי- ואני עדיין הייתי בטוחה שזה בקלילות.
הגענו לשם- שלחו אותנו למיון ילדים וחזרה למיון כירורגי וחזרה למיון ילדים וחזרה לכירורגי.
שתבינו- אני עדיין הייתי בטוחה שזה רק כמה דקירות(מאוד כואב אומנם אבל דקירות) ואז נכנס רופאה ובדק אותי ואמר "טוב מחר תשתחררי אחרי הצהריים" ואני- כזה "אהההההההההה.??????????????" הוא היה בשוק פשוט צעקתי את זה!"צריך לנתח את זה."
כוס עממממממממק של הרופא הזה (שיסלחו לי רגע אבל) למי יש פאקינג כוח לניתוח?!!??!?!???
כמובן שהתחלתי לבכות.. המון!
לא יכלתי זה מוטט אותי ופשוט לא הייתי מוכנה להקשיב.
לקחו אותי משם בכיסא גלגלים למחלקה כירורגית ב' (כבר התחלתי לשנוא את המילה הזאת.."כירורגית". בעעעעעעעעע) ושכבתי על המיטה בחוסר אונים... אבא שלי הזמין לי טלוויזיה ניידת כזאת ששמים לך מעל לראש וכל עוד אתה בבית החולים היא שלך.
אז ראיתי פוווול טלויזיה.. לא שהיה לי משהו אחר לעשות מלבד לראות טלויזיה, לשחק סודוקו, לקרוא משהו ולישון. לאכול לא יכולתי כי הייתי בצום...
פתאום בשעה רבע לחמש באה אחות ואמרה לי שאני צריכה להתארגן לקראת הניתוח. פאק.
מגיעים לחדר ניתוח. אבא שלי יושב בחוץ ליד חדר התאוששות, בטח מת מדאגה אחרי שראה אותי מייבבת בבכי ברגע שהדלת הסטרילית נסגרה.
הרופאים והאחיות מתחילים לזז ולסדר הכל לפני הניתוח: להפריד את יד שמאל שלי מהגוף כדי שיוכלו לדחוף לי נוזליםדרך האינפוזיה, לחבר אותי למכונת השמנה(פחח.. אומנם אני חושבת על זה הרבה אבל לא.. **הנשמה**), שמו לי מדבקות על החזה בשביל לראות את תיפקוד הלב, לקשור לי את הרגליים כדי שאני לא אזוז... ועודים^^
האחות התחילה להזריק לי חצי מהחומר המרדים. סגרתי עיניים לכמה חצי דקה ואז כשפתחתי אתה עיניים הכל היה בהיר כזה, מוזר.
היא הזריקה עד סוף המזרק לתוך הוריד ותוך חצי דקה נוספת הראש שלי קבל סחרחורת מטורפת, נדלקו מעלי 3 נורות גדולות וכעוד סחרחורת ענקית הגיעה פלטתי:"אוי לאא!!" והממש כמו בסרטים המסך הלבין בהתמוססות כזאת. אני עדיין מסוגלת לדמיין את זה..
אחרי שעה וחצי של שינה עמוקה התחלתי להרגיש שמישהו מלטף לי את הפנים ואת היד בצורה רכה ונעימה. כמו שרק אמא יודעת..(:
זאת הייתה הפעם הראשונה שראיתי אותה ביום הזה.. כאילו כל התמודדות עד אז הייתה עם אבא ולא עם אמא.. היה לי כל כך כיף להרגיש את המגע שלה על הגוף שלי.
לא יכולתי עוד לדבר, לזוז, לפקוח עיניים. אבל פשוט ידעתי שזאת היא!
ניסיתי להזיז איזשהו חלק בגוף והצלחתי להזיז את העצבע שהיא החזיקה לי. היא קפצה מאושר!
תוך חצי שעה כבר זזתי, דיברתי, מצמצתי ואפילו כבר הספיקו לנתק אותי ממוכנת ההשמנה (אני לא יודעת מה נסגר איתי אבל זה כל הזמן מתבלבל לי!! **הנשמהה** )
תוך שלושתרבע שעה(ככה כותבים?) מאז שהזזתי את האצבע נילקחתי כבר חזרה לחדר שלי למעלה.
ומה שנותר זה היה לי זה להיות שם עוד יומיים קשים מאוד עם ריבים על זה שאני לא מזוגלת לבלוע כדורים! וצריך לשטוף את מקום 4-7 פעמים ביום!
זהו, אני בבית עכשיו- גמורה מכמויות האנטיביוטיקה, שאותה אני לוקחת בתור סירופ^^
העייפות סוגרת עלי, הניתוח כואב לעיתים ואני לא מאמינה שעברתי ניתוח(!!!!!!!!!)
מה שנקרה, פגוע נפשית, גופנית ומקומית.
ריגשית עוד לא.. ניראה מה יהיה- איך יהיה המצב רוח שלי!
טוב.. אז- סליחה על החפירות- מקווה שזה לא יקרה לאף אחד מכם! וגם אם כן- זה ממש לא נורא..
אוהבת, שיפס
בבלוג זה
בכל הבלוגים
