יום רביעי אימא שלי עשתה ניתוח,

לא משהו מסובך - ניתוחון של 20 דקות בפרק כף היד.

הלכתי איתה לשם, השארתי אותה לבדה בחדר הניתוח, אני - שלא מאמינה באלוהים החזקתי חזק בספר תהילים שהבאתי מהבית. ידעתי שהיא תהייה בסדר, אבל המחשבה המטרידה שעכשיו ברגעים אלו היא שוכבת שם על שולחן הניתוחים חסרת אונים אך יפה כתמיד, המחשבה הזאת גרמה לי לבכות.

אז ישבתי שם ובכיתי והניתוח התעקב, היה סיבוך והוא נמשך שעה פלוס, רעדתי, דמעות זלגו מעייני.

כשאחות יצאה להגיד לי שהיא בסדר ושאין לי טעם לבכות היא הפחידה אותי עוד יותר, ככה זה כשאומרים לך לא לדאוג אתה דואג יותר.

פתאום יצאה האחות ושאלה מי זאת סקאי ואני ממש נבהלתי, נהייתי ירוקה ואמרתי שאני. היא חייכה אליי ואמרה לי שאימא קוראת לי כי היא צריכה את עזרתי להתלבש.

נכנסתי פנימה, אימא עמדה שם עם חלוק כזה של חדר ניתוח, כובע כחול על הראש, ונעלי ניילון. חיבקתי אותה, ושאלתי לשלומה. פתאום היה כזה מוזר לכפתר לה את המכנסים ולעזור לה עם החולצה - לפני 20 שנה היא עשתה את הדברים האלה עבורי.

כשהיא התעקשה שאני יעזור לה להתאפר הבנתי שהיא בסדר.

מחר אני נוסעת אליה, היא בחופש מחלה, נוסעת בכדי להיות איתה בעיקר כדי להעביר לה את הזמן ולהחליף תחבושות.

יום רשון מורידים לה את 8 התפרים שעשו לה והיא תהיה כמו חדשה!

 

 

 

 

שיהיה לכולם לילה טוב :)