היום המיוחל סופסוף הגיע היום בו אני נכנסת לדירתי החדשה.

נכנסתי פנימה והסתכלתי סביב, השעה הייתה שמונה בבוקר והמוביל היה מוזמן למחר. הקירות לבנים, צריך לצבוע אותם חשבתי לעצמי והוספתי לרשימת קניות צבע, רולר ושבלונות מגניבות שיהיה לי נחמד בעין. השרב של אוגוסט פשוט הרג אותי ואני הפעלתי מזגן והמשכתי לטייל לי בביתי החדש כולי קורנת מאושר שסופסוף עזבתי את הבית של ההורים.

לקחתי דלי מים וקצת סבון לרצפה והתחלתי לשטוף את הבית, שיהיה נקי לפני שהרהיטים נכנסים לפה. ניקיתי כל פינה ופינה, ובראשי רצו כבר המחשבות איפה אני אשים את הספות ואיפה אמקמם את הטלויזיה. דפיקה בדלת הוציאה אותי מהריכוז וגם קצת הקפיצה אותי.

"שלום אני יונתן, ואת בטח השכנה החדשה?" - הוא הסתכל עליי במין מבט מוזר כזה.

"אני אכן השכנה החדשה, שמי סקאי" - עניתי לו ולא יכולתי להפסיק להסתכל על הכיפה שלו, שונאת דתיים!

יונתן עמד מולי כלא יודע איך להמשיך את השיחה, כולו נבוך, במכנסי ג'ינס וחולצה ירוקה די ישנה והכיפה הזאת שהייתה תלויה לו אי שם בין ערמת התלתלים הזהובים.

"הייתי מזמינה אותך להיכנס אבל אני בדיוק שוטפת" - אמרתי לו לבסוף והתפללתי שילך כבר.

"את רוצה לקפוץ אולי לקפה אצלי בדירה אחרי שתסיימי, אני רואה שאת תזדקקי לזה" - הבטחון העצמי המופרז שנשפך מהבחור הזה קצת הרגיז אותי אבל אני בהחלט הסכמתי איתו. השעה הייתה כבר עשר וחצי ואני ביליתי כבר כמה שעות טובות בלעשות ספונג'ה. אז לאחר כחצי שעה מצאתי את עצמי בדירה של יונתן שהייתה דלת מול הדלת שלי. בבית שלו יש מין אוירה טובה כזאת, מרגיעה למרות שאיך שנכנסתי מיד הבנתי שזוהי דירת רווקים לכל דבר. את הרצפה לא שטפו פה לפחות שבועיים, על הספות היו פזורים בבלגן בגדים וספרים ובמקרר קרוב לודאי היה אפשר למצוא כמה בירות וקוטג' שמזמן פג תוקפו.

הוא הכין לי קפה שחור כי לא היה חלב, וככה ישבנו לנו במטבח וקשקשנו סה"כ אני הולכת להיות שכנה שלו לפחות לשנה הקרובה. הוא סיפר לי על עצמו, על הטיול שעשה בהודו, על איך שחזר בתשובה והחליט לשים כיפה סרוגה. אני סיפרתי לו שרק עכשיו עזבתי את הבית של הוריי ועל החלום הגדול שלי לטוס לאנשהו מהמדינה הזאת.

אני באמת לא יודעת איך זה קרה, אני ממש לא תכננתי את זה, אני אפילו המומה במקצת - מהמטבח עברנו לסלון ומשם לחדר המיטות.

הוא הפשיט אותי ולמרבה הפלא לא התביישתי בכלל למרות שהתריס היה פתוח ואור השמש שטף את גופי, הוא בחן אותי בקפידה, כל סנטימטר וסנטימטר ולבסוף אמר: "אני..." אבל לא המשיך את המשפט ופשוט התחיל לבכות.

"אתה מה?" - שאלתי ונבהלתי קצת, סה"כ לא יצא לי עד היום לראות גבר בוכה.

"פשוט תלכי" - הוא אמר לי - ואני באמת לא ידעתי איך להגיב, אז קמתי, התלבשתי ויצאתי משם.

יום למחרת הגיע המוביל עם כל הדברים, עליתי איתו למעלה בכדי להראות לו לאן צריך להביא את הדברים, על דלת דירתי התנוסס לו שלט

"אני בתול!" - ואני לא ידעתי אם לצחוק או לבכות, תמיד חשבתי שהדתיים האלה מוזרים.