אני תוהה לעצמי.
ב'צעירותי', האם זאת היתה טיפשות? או חוסר חשש? או קריאה לא נכונה של העולם?
אולי הייתי בעצם נערה מלאת ביטחון?
האם החוצץ הזה של הקומונה הוא מה שביגר אותי?
או שסתם פתאום נפל לי האסימון עכשיו כשאני מסתכלת על פעם?
כי פתאום לא נעים.
פתאום לא נעים לרדוף אחרי אומן אחרי ההופעה.
ופתאום לא נעים ללבוש כול כך הרבה צבעים בבת אחת.
ופתאום לא נעים להיות חברה של כול כך הרבהאנשים שאני לא מכירה.
וסתם להגיד שלום ברחוב לכול אחד שפעם היית איתו בלהקה גרועה ולא אמיתית.
ולעשות ארנק מקופסאת תבלינים או שרשרת מכפית.
או לשים כול מה שאני מוצאת בתור טכשית.
או ללכת עם מכנס קצר וגרביים מעל הברך בחורף.
או להיות גאה בזה שאני רואה בובספוג.
או להדחף הרדקור לכול תמונה שאני רואה שמישהו מצטלם לידי.
ולא להתבייש לעשות אף פרצוף, או פוזה.
בעיקר פוזה.
ופשוט לעבור בחיים, פשוט לחיות אותם, שהדברים הכי קשים הם בעצם הדברים הכי קלים.
אני לא יודעת אם אני מתגעגעת לכול זה.
ואני רוצה להגיד שמפחיד אותי שאני לא מרגישה בנוח עכשיו להתקיף אומן עם ההערכה שלי כלפיו, או בהופעות לשחרר כול רסן, או פשוט ללכת עם כתר ולהיות מגוכחת ללהפליא.
אבל אולי זה לא כזה מפחיד, אולי זה היה בסדר בשביל העולם כשהייתי בת 16, וזה כבר לא בסדר בשבילו כשאני בת 20?
אולי, וכנראה, שזה מה שצריך לקרות, שזאת ההתבגרות.
ואני גם לא יכולה להגיד שאיבדתי את זה לגמרי, הרי עדיין יש לי קעקוע של סמיילי סגול עם כתר על הרגל שלי, הוא תמיד יזכיר לי איזה כיך היה אז. ואני עדיין שולחות הודעות מפגרות על הרגשות הלא רציונליים שלי לבנים אקראיים שכנראה יצאו מהארון בשלב מסויים בחייהם...
לא, לחלוטין לא איבדתי את זה עדיין.
למרות שאולי יש דברים שעדיף שאני כבר אאבד...
אבל זאת באמת המשמעות של התבגרות?
להבין את העולם יותר?
והמורכבות הזאת של כול דבר, זה חייב לבוא ביחד?
כי זה קצת מבאס...