אקספרסיוניזם בשקל.

אז אומרים עלי הרבה דברים.

אני הרבה ניגודים.

נאיבית, אמיצה, פועלת, עצלנית, פחדנית, יודעת לקרוא את המציאות...

וזה לא שאני לא הם.פשוט לפעמים אני שוחכת.

ושני הקצוות מושכים אותי.

מצד אחד, אני נאיבית, אולי יותר מדי. אני מאמינה שהכול הסתדר. אני מאמינה שזה בסדר לאהוב את כולם ושיום אחד הם גם יאהבו אותי.

אני מאמינה שיבוא השלום. אני אפילו... מאמינה שאני אמצא אהבה.

והנאיביות הזאת, היא אפילו יותר מזה. כי בכול פעם שאני נופלת, אני שוחכת את זה כול כך מהר. כי נמאס לי להתאכזב, ובמקום אפילו להגיד ולשאול מה עשיתי לא נכון, או במקום ליפול חזק מגילויים נוראיים על האד שמולי, אני מחליטה פשוט...

להאמין שיהיה טוב יותר. ולפעמים זה בסדר. לפעמים זה מובע דרך התמודדות, אומץ פתאומי, אהבה עזה...

ולפעמים, לפעמים זה פשוט התעלמות מהאכזבה הזאתף כי אני לא יודעת איך לשאת את זה שהאמנתי באדם הלא נכון, שהאמנתי יותר מדי, שהייתי כול כך נאיבית... ואז אני פשוט שוב סומכת על אנשים. כאילו כלום לא קרה.

מצד שני, למה לא להשאר במסגרת הזאת שיחסית מקבלת את הנאיביות שלי? שהאמת רואה בה בעצם את האומץ להאמין ולא את התמימות והאינפנטיליות?

למה לא לצאת ל"עולם האמיתי" רק אחרי שחויתי את חווית ההצלחה הזאת? הרי אז אלי אני פחות אפחד...

כי להד, אני תמיד אפחד מהלבד. וכול פעם שאתם אומרים לי שאני לא לבד... אני אעריך, אני אתרגש. אני גם אאמין. אבל אני עדיין כול כך אפחד ליפול לבד...

וחוץ מזה... אני לא רוצה לבלות איתך עוד חצי שנה. אתה לא מבין את זה אפילו קצת, אה?

אני רק מחכה לצאת מפה עוד חודשיים כדי שאולי סוך כול סוך אני אוכל לברוח ממך.

כי אין לך מושג בכלל מה אני מרגישה בסקשן הזה. אין לך מושג מה אני רואה כשאני מסתכלת על הפנים שלך.

כול כך הרבה דברים שאני לא אמורה לראות...

אני חושבת כול כך הרבה דבריים נוראיים. דברים שהם באמת, האמת טובים מדי בכדי להיות מציאותיים. 

והכי עצוב זה שהם לא כאלה מופרכים.

אני רק מנסה לפתוח לך את העיניים כול הזמן, ואתה אפפילו לא שם לב.

אתה לא שם לב איך אני מסתכלת עלייך.

אתה באמת חושב שאחרי שאמרת לא אז זה יפסיק? אתה בכלל לא יודע מה עשית לי?

אז לא, זה לא עובד ככה, זה לא זה.

התחושות העזות האילו פשוט לא נעלמות ככה.

וזה שאתה אומר לי שאתה רוצה שאני אשאר.... זה רק גורם לי להבין יותר שאני צריכה לעזוב.

ובאמת, תודה על הכול.

לא בציניות בשום צורה.

אם לא היית כמו שאתה, כול כך דורש, כול כך קורא אותי, אולי לא הייתי עוזבת.

אבל גם ל אהייתי מגיעה להיות בשום צורה מה שאני היום.

אז האמת, תודה.

אז כול הפחד וההתלבטות האימתנית הזאת אני אנסה להחזיר עכשיו חזרה למחסן, כי במשפט "אני לא פקטור", הבנתי שאתה פקטור יותר מדי גדול...

אתה יכול להגיד שאני פחדנית. ושחזרתי אחורה. אתה כנראה לא משקר.

אבל אני אמשיך כמו תמיד ואגיד שאני רוצה להינות. שנמאס לי קצת ממורכבויות מיותרות.

שאני תמיד יכולה לעזוה את הגרעין אחרי פרק משימה, אז מה זה משנה?

אוהבת.