אקספרסיוניזם בשקל.

יש כול מיני דברים שאני יכולה לבחור לכתוב עליהם.

אני יכולה לבחור לכתוב על האחיין החדש שלי, שאסור לו לשבת על כסא ורוד כי אולי זה יוציא אותו הומו או יערער את המיניות שלו, כי זה חייב להיות  מאוד ברור לו מה זה בן ומה זאת בת, שלא חס וחלילה יחליט לעצמו איזה תפקידים מגדריים הוא רוצה לאמץ ואיזה מיניות הוא רוצה שתהיה לו, טפו טפו טפו.

אני יכולה לכתוב על כמה אני מתוסכלת מהסכסוך, על איך אפילו כשיש כתבה נהדרת על עיר פלסטינאית בבנייה בחדשות, אחותי לא נותנת לי להוציא את המילים 'עיר פלסטינאית' מהפה, כי אין כזה דבר ואין כזאת מדינה אז בטח שאין כזאת עיר ואי אפשר אפילו לנסות להגיד את זה, אבל איזה יופי שיש ערבים בחליפות, לפחות עכשיו אנחנו יודעות שלא כולם מטומטמים.

על זה שאם אנחנו שתי בנות ובן זה עדיין נשמע מוזר אם אני אגיד 'רוצות' ולא אם אני אגיד 'רוצים'.

וזה פשוט חרא.

אני יכולה לכתוב על דברים קצת פחות גלובליים, כמו על זה שהתנועה שלי חושבת שאני כלי משחק שלה והיא יכולה להציב אותי איפה שהיא רוצה כי היא כאילו סומכת עלי אבל בתאכלס זה כי היא לא סומכת עלי בכלל, או על זה שעוד חודשיים אני משתחררת ולא יודעת איפה אני אגור, אבל צריכה להספיק בחודשיים האילו להשתחרר מהתחושה הקורבנית שאין לי יד בלבחור את העיר או האיזור שאני אגור בו.

אני יכולה גם לכתוב על זה שחמישה חודשים לפני אני כבר מתחילה לפחד מלטוס להדריך במחנה קיץ בצפון אמריקה לשלושה חודשים. לשלושה. חודשים. לפאקינג שלושה חודשים.

לשלושה. חודשים. פאקינג. אשכרה אני טסה כשהבנים בצבא וחוזרת כשהם משוחררים. say what now?

אני יכולה לכתוב על זה שאתמול אמרתי בקול, וגם רציתי בלב, שאני רוצה וצריכה לכתוכ מכתב ליקיר ליבי, האהוב הישן והטוב, המקום הבטוח שמערער לי הכול. הבטחתי שאני אכתוב מכתב שהחמימות שהמחשבה עליו עושה לי בלב מפחידה אותי עד לאין שיעור.

כי בסך הכול, כול מה שאני רוצה לכתוב עליו, יותר מכול זה ויותר מהכול בכלל, הוא אתה. רק עליך, ואליך, אני רוצה לכתוב. אני רוצה לכתוב כמה אני אוהבת אותך. אני רוצה לכתוב כמה לימדת אותי מה זאת אהבה והתאהבות. אני מפחדת שאפגע, אבל אני מבינה שאתה זה פשוט משהו שונה לגמרי. שכול אדם הוא משהו שונה לגמרי. ובגלל זה לכול אדם אני מרגישה שונה.

ואתה, זה משהו מיוחד. עוד משהו מיוחד. כבר מזמן לא הרגשתי ככה משהו חדש ומיוחד. זה משוגע מה שהולך בינינו. אני באמת מרשה לעצמי להגיד הכול, להרגיש הכול, לגעת בהכול, כי זה פשוט גם ככה חלום בשבילי. אני לא מצליחה להתמודד עם זה שזאת באמת באמת המציאות שלי. אין הלימה בין מה שידעתי, הרגשתי וחוויתי עד עכשיו על זוגיות, לבין מה שקורה לי מעכשיו והלאה. אני כול כך צ'יזית. אני כול כך רומנטית ודביקה. אני פשוט מבינה הכול פתאום. אני מתגעגעת אחרי שלושה ימים. אני חושבת על שמות לילדים, אני באמת משתגעת.

וזה מבלבל, כי אני בגרעין, ואיך אני יכולה להגיד שכולם שווים אם בלב שלי יש מישהו אחד ששווה יותר?