מאז שאני קטנה, יום השואה זה יום שממש קשה לי.
תמיד בערב שלו הוא הכי מצחיק לי, כי לא אני ולא הסובבים אותי יודעים איך להתמודד עם הסיטואציה, וזה יוצר סיטואציות די מצחיקות, וגם כולנו בני אדם אז אני לא מלכה את עצמי או משהו, בכלל לא. אבל היום עצמו, שהוא קצת יותר שקט, קצת פחות אנשים מסביבי, הוא גם קצת יותר קשה.
לפני שנתיים חוויתי כמה חוויות שקשורות לנושא. האחת מהן, הייתה טיסה למשלחת קומונרים לפולין. לפני הטיסה, בתהליך ההכנה, הביאו אותנו לשמוע את עדותה של חווקה פולמן רבן בבית לוחמי הגטאות. אני זוכרת את חווקה מספרת לנו את סיפורה כאילו זה קרה אתמול. אני זוכרת אותה מספרת את סיפורה כאילו היא חווה אותו בעודה מספרת אותו. חווקה השאירה אותנו עם מסר מאוד חזק. היא הזכירה לנו לשאול את עצמינו כול יום מחדש "מי שמך?". מי שם אותי לעשות מה שאני עושה? וזה תקף לגבי כול דבר. זה תקף לגבי ההתנהגות שלי כלפי חברה, כלפי המשפחה, כלפי החברים. זה תקף כלפי דוגמה אישית שאני נותנת או לא נותנת. וכמובן שזה תקף לגבי כול פעולה חינוכית שאני עושה.
מאוחר יותר באותה השנה, נערך טקס סגירת יום השואה בקיבוץ לוחמי בגטאות. אני וכול הגרעין שלי נסענו לטקס, וביחד שמענו את חווקה נואמת שם מול כולם. היא אמרה דברים, שאז נשמעו לי יפים, והיום, כשאני קוראת אותם שוב ושוב בפעולה עם חניכים, או על קירות חדר הנושא שבניתי להם בבית הספר, אני מרגישה שהם צו השעה בשבילי, ובשביל כולנו.
"...במציאות של היום, בארצנו, חייבים להמשיך במרד – מרד אחר, אך גם דומה – הוא צוואה של הלוחמים מאז.
מה קורה לנו?
בארץ שלנו היפה, המפותחת, הצומחת בטכנולוגיה המתקדמת ביותר וגם מצטיינת בענפים שונים ומגוונים הלכו לאיבוד רבים מהערכים עליהם לחמנו אז.
נכון שיש לנו עצמאות וצבא חזק ששומר עלינו מאויבים רבים מבחוץ.
אך לתוך הציבור שלנו חדר גם ריקבון – המיליונרים מתעשרים והחלשים נחלשים, הפערים גדלים השחיתות והאלימות והגזענות והאפליה, ושינאת האחר – השונה, הזר. גסות הרוח בדרכים, אלכוהול וסכינים ברחובות ובתוך המשפחות, שינאה וקנאות והשפלת החלש והכבוש.
והשלום כל כך רחוק. אני אומרת זאת בכאב עמוק ובאכזבה, מתוך אהבה עמוקה רבת שנים לעם שלי אני מאמינה שאפשר, כן, אפשר לשנות!
אתם הצעירים, הדור הזה והדורות הבאים יש בכם כוח למרוד. זה מרד נגד הרוע האנושי, נגד אי צדק חברתי ורמיסת ערך האדם, כל אדם.
תהיו אכפתניקים – אדישות ו"ראש קטן" הם אויבים ומסוכנים לכולנו.
חניכי תנועות הנוער ורבים אחרים הערים לנעשה – שמרו על הערכים שלא נשרפו באש האבדון.
המרד שלכם יתגשם בהתנהגות ודוגמא אישית, בהתארגנות ופעילות חינוכית ותרבותית בכל מקום שנדרש.
זו חובתכם! ואלה הדברים של הבית הזה והעצרת הזו!".
המורדים בגטאות, ובכלל, כול מי שנלחם על חיו וכול מי שהגיע בסופו של דבר ל'ארץ הנכספת' הזאת, בשביל מה?
הרי דברים כול כך רעים מתחוללים פה. רצח, תרבות האונס, קפיטליזם, עוד מלא שיט כזה שאין לי כוח לחשוב עליו בכלל...
בשביל זה אלפיים שנה בגלות?
בשביל זה ארבעים שנה במדבר?
בשביל זה ארבע שנים בגהינום באירופה?
בשביל שאנחנו נוכל להרוס לעצמינו ולחרב לעצמינו את המדינה? את החברה? בשביל כול שנאת החינם הזאת? בשביל לוותר כול כך בקלות על המאבק בשלום, בשביל לא להיות מסוגלים להאמין באמת? בשביל חוסר סבלנות אחד גדול, חוסר רצון להבין?
קשה פה, בחיי שקשה. חווקה, ובגבה צביה, אנטק, מרדכי, ושאר חברים, מצפים ממני, ומשאר הצעירים, לא להטיל את האחריות ארצה ולהתייאש כי הבנו כמה רע פה וכמה רע עוד יכול להיות. להיפך, עד שמישהו כבר הבין, אנחנו צריכים לקחת אחריות. וזה הכי מבאס עכשיו להתחיל לקחת אחריות על חברה שלא רוצה בכלל שייקחו עליה אחריות כי כולם פה יודעים טוב מאוד מה הכי טוב ואמת אחת זה לחלשים, ואהבה זה להיפים ואמונה זה לעיוורים.
אבל אני כאן בשביל להעיף את החששות האילו מעלי, אני כאן בשביל זה. ואני יודעת שאני לא לבד, ויש לי גרעין אדיר, ותנועה מדהימה, וחניכים (שהם אפילו לא בתנועה) שמקשיבים ונותנים למה שטוב לעצב אותם. אז אני יודעת שבעולם הזה אני בטוח לא לבד.
אז מה יש לי לפחד? מה יש לי להתעצל?
זה בדיוק הזמן הנכון להתחיל לקום ולעשות מעשה.
עכשיו נשאר רק לשבור את הראש ולחשוב- מה לעזאזל עושים עם המקום הזה?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
