טוב כן עבר עלי זמן ממש גרוע האופטימיות נזרקה לפח ואיתה נעלמו גם צחוקים הרגשה נחמדה ובמקומם תפסו הפסימיות הדיכאון הרצון לקבור את עצמך וזיוף הצחוק וההרגשה הנחמדה הכל נהפך להיות מזויף לא אמיתי וכואב...
חברה שלי עזרה לי להגיד את האמת למי שאני אוהבת טוב יותר נכון היא אמרה לו ואני ישבתי עם חברות שלי אבל יש לו חברה וידיד שלי הצליח להשיג את המסן שלו אבל אני כמו מפגרת איבדתי את המסן שלו ואני מרגישה כלכך מטומטמת פשוט רציתי לקבור את עצמי... עזבו את זה מזה בכלל האבה אומרים שזה נס שזה שאתה אוהב מחזיר אהבה אז למה אומרים לי שניסים לא קורים... או בקושי... ושיש לך חצי שני מה קורה לאלה שמתאבדים או מתים? החצי שני צריך לחיות לבד גם הוא מת זמן קצר אחרי? למה אומרים שאהבה היא הדבר הכי טוב בעולם אם זה הדבר הכי קשה והכי כואב??? ולמה כולם נמצאים במרדף אחרי הדבר הזה???
בזמן האחרון ילדים (שהיו ידידים שלי) התחילו לרדת עלי... אומרים לי פריקית ושאני חופרת וכל מיני (כי אני מתבטאת הרבה ><) ועוד המחנכת שלי אמרה שהיא תעזור אם כאלו דברים יקרו והיא שמעה את הכל... אתם יודעים עד עכשיו הייתי חזקה למה כי אלו היו ילדים מהשכבה אז לא היה לי אכפת... אבל עכשיו ילדים שהיו ידידים שלי יורדים עלי סתם... והיה עוד קטע שאני וחברה שלי גלשנו בבלוג של חברה שלי והם ירדו עלי ועליה (שהם אפילו לא מכירים אותה והם לא יודעים איזה בנאדם נפלא היא) ואמרו לנו פריקית פריקית וכל החרא הזה.... כוס עמק למה אני מרגישה כלכך חרא..........
והנה משהו שמייח אבל עדיין פסימי לפני חודש היה לי מומולדת 14 (4.5) דבר ראשון כמו שנה שעברה אפחד לא זכר וכולם המציאו תירוצים למה הם לא קנו בלונים וגם ההורים לא עשו משהו מיוחד... ועשיתי מסיבת פיז'מות וכבר על ההתחלה הצליחו לריב וגם אפחד לא הביאה מתנה וגם אפחת לא זכרה לקנות לי מתנה חוץ מאחד ולפני כמה ימים לחברה שלי היה מומולדת והיא קיבלה הרבה מתנות ואני חשבתי לעצמי רגע למה לי כולם שכחו מה אני בלתי נארת מה חשבתם שאני חסרת רגשות חשבתם כן הנה המשפחה שלה תקנה לה מתנה לא סליחה על השגיאה רק אמא שלה תקנה לה וגם למה לנו לקנות מתנה לילדה שמחה לא סליחה שוב עשינו שגיאה ילדה שבפנים היא דיי בדיכאון ומבחוץ היא שמחה וגם לא אכפת אם יושבים עליה שחצי תפוס לה הצוואר והדרך היחידה בשבילה לקום זה לסובב את הצוואר בצד הכואב ואז יתפס לה שוב הצוואר וגם בכלל שנה שעברה גם אפחד לא זכר וגם אפחד לא היה לו אכפת וזה שני ימי הולדת ברציפות שאני בוכה בהם אז מה לעזאזל הטעם לחגוג??? אתם יודעים מה זהו אני לא חוגגת יותר לא מזכירה יותר לא אכפת כולם יכולים ללכת להזדיין מבחינתי אני אחגוג עם אחותי וזהו...
פאק אני לא מכירה את עצמי יותר מרוב הפעמים שאני שמה מסכות ומרוב הפעמים שאני לא שמה לב מה אני עושה אני אוכלת את עצמי מבפנים... פשוט דיי אני לא יכולה יותר......
הייתי (ומקווה שאחזור) 
♥♥♥♥♥
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
