משו לפרוק..

זה אבסורד.. כי בערך מגיל 14.. אני כותבת כאן , בהפסקות , כדי לפרוק.

אני צריכה לפרוק.

סך הכל בכללי , אני ילדה בת 17 וקצת.. נורמטיבית. ילדה שחוסר בטחון עצמי לגבי המראה שלה בד"כ מתבטא בהומור.

אני נראה לי ילדה נחמדה. יש לי המון חברים ממיני סוגים , גם כאלה וגם כאלה. אני מתגייסת לצבא להכי קרבי שאני יכולה. יש לי שיער חום ועיניים ירוקות , רגילה.

מבחוץ אני מראה שמחה , וצחוק והומור ותמיד אומרים לי.. "אחת הילדות המצחיקות , באמת.." מחמיא. או , "וואי איזה היפר את" גם זה , נראה לי נחמד.

אבל למה קצת רע לי? , כן , גיל ההתבגרות שיגמר עוד מעט , אבל רע לי בא לי שיהיה לי טוב , נחזור רגע לחברים ממיני הסוגים שלי , ציינתי שיש לי כל מיני סוגים של חברים , כי הם באמת שונים אחד ממשנהו , אבל כולם יש להם מכנה משותף אחד שנראה לעין : טוב להם.

אני מקנאה נורא , בא לי גם שיהיה לי ככה טוב.

אני לא יתומה , ולא ענייה , יש לי מה לאכול [ורואים זאת! (: הנה שוב התחלתי עם ההומור הקלוש הזה..] וישלי משפחה ענקית מאד מצחיקה וכיפית , יש לי עם מי להיות ועם מי לדבר.

אז למה רע לי?

רע לי בדברים הקטניים והשטחיים כמו.. : הוא לא איתי.. וזה קשה ומעצבן וממרמר.. אבל מזה אנו בנויים לא? , ממערכת יחסים אחת לשניה , שטחי וקטן אבל מזה אנחנו נבנים.. , הוא לא איתי.. וכבר 4 שנים אנחנו משחקים בנד נד , זה ממרמר עד אין סוף ...

גם זה..