באיחור קל כמובן.
חיכיתי לו בחוץ, בקור במשך חצי שעה.
כבר הייתי בטוחה שהוא עובד עליי. שהוא לא באמת יגיע.
בחלוף החצי שעה אני רואה אותו מולי-
גבר נאה, מתולתל וגבוה קומה, רזה.
חייכן וחמוד.
הוא הדביק לי נשיקה במצח ונתן לי חיבוק.
צעדנו לעבר ביתי.
הסתגרנו בחדר
החלטנו לשחק ב"NEVER" בכדי שנוכל להכיר יותר אחד את השני.
הרמתי חמש אצבעות-עליו לבחור לי משימה.
"יש לי משהו, אבל זה יהיה חצוף מידי".
"נו תגיד מה!"
"אבל זה חצוף מידי"
"אז מה..!"
"אוקיי. תנשקי אותי בפה".
הרגשתי שהרגשות שלי עליו מסתערים, עושים לי פרפרים בבטן,
זה הרגע שבו הבנתי, שאלו לא רגשות חד צדדיים.
נתתי לו נשיקה. של דקה בערך.
שנינו הסתכלנו אחד על השנייה נבוכים ומסמיקים, מחוייכים קלות.
בחרתי לו משימה גם
וכך הלאה.
נהנו נורא, וצחקנו.
ושוב הגיע תורו לבחור לי משימה
"אוקיי זה ישמע נורא חצוף, ואם את לא מעוניינת- תגידי לי."
"אוקיי.."
"תנשקי אותי, נשיקה טובה."
-אני מחוייכת ומסומקת ניגשת אליו, ואנחנו מתנשקים במשך כמה דקות תמימות.
הרגשתי שזו אהבה.
הנשיקה לא הפסיקה.
לכל אורך הערב.
ישבנו על מיטתי התנשקנו והתחבקנו.
יצא לי להרהר לא מעט בזמן הזה..
הוא כ"כ שונה מכל מי שיצאתי איתו אי פעם.
הוא פשוט בנאדם מדהים, וחיובי.
הוא כל מה שחיפשתי בבן זוג.
הוא פשוט מלאך שנפל עליי.
עם כל הכבוד, לתופעה הזו, יוצא שהוא גר רחוק.
וכשאני מתכוונת רחוק- אני לא מדברת על מרחק של עיר מפה או שתיים.
הוא גר ממש בסוף העולם.
בכדי להגיע אליו, או הוא אליי זה דורש שני אוטובוסים, רכבת ועוד שני אוטובוסים.
זהו מרחק רציני.
מרחק של געגוע ענק.
מרחק שבו לומדים להעריך אחד את השני, ולהוקיר כל מפגש ומפגש יותר ויותר.
לדעת כמה הוא חשוב לי.
לדעת כמה אני חשובה לו.
אבל כמו שאומרים> אין דבר העומד בפני הרצון.
אומנם הוא גר רחוק, אבל לדעתי- הוא בהחלט שווה את זה.
בסוף הערב, שנינו מכורבלים יחד במיטה
"מה ניסגר איתנו? אנחנו.. ביחד?" הוא שאל
עניתי בעדינות, מחוייכת ומאושרת "אני חושבת שכן!"
וכאן הגיעה עוד נשיקה ענקית.
אני כל כך אוהבת אותו.
המשך יבוא.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
