"הדרך הכי אמיצה לחיה קטנה שלא לפחד, היא לרעוד בפנים בלב."

הימים האלה עוברים לאט מדי, נסחבים מדי, כאילו מישהו עצר את השעון בדיוק כשחשבתי שהגיע הזמן ללכת.

הכול נראה ריק מדי בלי הדברים "הרגילים", או שאולי הם בעצם לא רגילים, אחרת החיים שלי היו משעממים מדי.

אני רק שמחה שאתה שם, כדי שלא נראה מה נהיה ממני כשאתה לא כאן.

אין לי מה להגיד יותר, כי זה פשוט מאוחר מדי, אבל הפעם באמת. לא משנה מה אני אגיד, לא משנה מה אני ארצה לעשות, לא משנה כמה פעמים אני אנסה..

תמיד אני זאת שלא תצא בסדר בסוף.

נמאס לי לחיות בחוסר וודאות בכל הזמן הזה. חוסר וודאות פיזי, אבל בעיקר חוסר וודאות רגשי.

פלא שאני חולה כל שבוע במשהו אחר?

לפחות עוד 3 ימים זה נגמר.