בלי הרבה דיבורים.. פרק 3!
"מה הקטע שלך עם החבר שלי?" שאלה רוני את סאם.
השתיקה צפה באוויר, ואת המתח היה אפשר לחתוך בקלות.
"אני לא אחזור על השאלה שלי, אבל את תעני.. ועכשיו. אלא אם את רוצה להמשיך ולהשאר פה בכיתה.." אמרה רוני.
"אין לנו שום קטע, אנחנו רק עושים את העבודה ביחד" השיבה סאם.
"את העבודה עדיין אף אחד לא התחיל, אפילו הוראות לכתיבת העבודה המורה עדיין לא נתנה, אז למה את מקרצצת מסביבו?"
"הוא ביקש להיות איתי בהפסקה, אז.."
"עכשיו את מאשימה אותו? במה שאת מתכננת?" התעצבנה רוני.
"אני לא מאשימה אף אחד, ואני לא מתכננת כלום... באמת!"
"אז למה הייתם כל ההפסקה ביחד? ולמה ישבת איתו בשיעור?" שאלה.
"הוא ביקש להסתובב איתי בהפסקה, ובשיעור היינו ביחד... סתם ככה" השיבה סאם.
"מה סתם?"
"סתם... ישבנו ביחד.. את לא יושבת עם החברות שלך בשיעורים?" שאלה סאם.
"אז עכשיו את מגדירה אותו כחבר שלך? בקושי יום אתם מדברים והוא כבר חבר שלך?"
"אני לא אומרת שאנחנו חברים..."
"אז מה את בעצם אומרת?"
היו מספר רגעי שתיקה.
"תעני לי!" צעקה רוני.
"אנחנו רק... רק.."
"רק מה?"
"אנחנו רק ידידים.." אמרה סאם.
רוני נשארה בהלם מוחלט, היא לא הבינה מאיפה זה בא לה. איך זה שהילדה הכי דחויה מסתובבת עם הילד הכי מבוקש בשכבה?
רוני נשפה אוויר והחלה לדבר בבירור.
"אני לא רוצה לראות אותך מקרצצת אחריו.." אמרה.
"אני לא אעשה זאת, הרי הוא חבר שלך, וחוץ מזה.. אני לא אוהבת אותו" השיבה סאם.
"לא אוהבת אותו? חמודה, כבר מזמן שמתי לב שאת עושה לו עיניים!"
"אני לא משקרת רוני..."
"אני לא רוצה לראות אותך מסתובבת איתו או מחליפה איתו מילה כלשהי חוץ מאשר לעבודה שלכם"
"אל תדאגי, את יכולה להיות רגועה..." אמרה סאם.
"אני לא דואגת, את צריכה לדאוג למה שיקרה לך אם זה יהיה אחרת.." השיבה רוני.
סאם לקחה את תיקה ויצאה במהירות לכיוון טום.
"טום!" צעקה לכיוונו.
"מה סאם?"
"אנחנו נלך לבית שלך כדי להתחיל את העבודה, וזה מה שנעשה כשנהיה אצלך, נכון?!" שאלה.
"אממ.. נראה לי שכן, אבל אפשר גם לראות איזה סרט באמצע או משהו אם בא לך.."
"לא! רק עבודה!"
"טוב.. תירגעי.."
"יופי... עכשיו בוא נלך מפה.." אמרה.
כשהם הגיעו לביתו של טום, סאם נשארה מלאת התפעלות.
"וואו, איזה בית יפה יש לך.." אמרה.
"תודה, אבל אני לא ממש חלק מהעיצוב שלו. את זה את צריכה להגיד לאמא שלי" אמר בעודו מחייך.
ושניכם חייכו אחד לשני.
"בואי אני אראה לך את החדר שלי, נעבוד שם אם בא לך.."
"טוב..."
הם נכנסו לחדר, השליכו את תיקיהם על המיטה, והחלו להכין תחקיר על העבודה.
הם ישבו וכתבו, ללא הפסקה.. למדו ולמדו.
"את לא עייפה?" שאל טום.
"קצת, אבל אנחנו חייבים להמשיך..."
"למה? את העבודה נצטרך להגיש עוד המון זמן... מה הלחץ?"
"לא יודעת..."
"אולי בא לך לראות איזה סרט ביינתים?" שאל טום.
"לא ממש בא לי, אולי אחר כך" השיבה סאם.
"אז מה את רוצה לעשות?"
"לא יודעת"
"אוקיי.." אמר.
אחרי כמה רגעים של שקט.
"אז סאם... ספרי קצת עליך, אני לא יודע הרבה..." טום שאל.
"מה כבר יש לספר?"
"על עצמך וכאלה.."
"אוקיי... אז כפי שאתה יודע קוראים לי סאם" אמרה בחיוך.
היא המשיכה בדבריה:
"דון שוורץ אימץ אותי, אבא של רובין.. אתה מכיר?"
"נראה לי שכן, תמשיכי" אמר.
"אמא שלי נפטרה כשהייתי בת 7, ודון אימץ אותי כי אמא שלי עבדה אצלם. יש לו שני בנים קטנים- דיוויד ומקס, ואני ממש אוהבת אותם. אני מספרת להם הכל, למרות שהם לא מבינים. ועם רובין אני לא מסתדרת... וגם עם אמא שלה לא..." אמרה.
"למה?"
"אני לא ממש יודעת.. אני רק זוכרת שמאז שאני אצלם ניסיתי להרשים אותה ולגרום לה לאהוב אותי... אבל היא אף פעם לא קיבלה אותי... היא תמיד הייתה רעה אליי, כך גם אמא שלה..."
"הבנתי...." השיב טום.
"ודון תמיד היה הכי נחמד מהם, אבל הוא בן אדם סגור... וקשה לי לדבר איתו לפעמים.."
"ואת יודעת למה הוא אימץ אותך?" שאל טום.
"אני רק יודעת שזה קשור לאמא שלי..."
השעה הייתה כבר מאוחרת, וסאם איחרה ללכת לביתה.
"אני חייבת ללכת, לילי תרצח אותי... גם ככה אני בעונש" אמרה סאם.
"את לא יכולה להישאר עוד קצת?" שאל טום.
"אני מצטערת.. אבל לא..."
"אוקיי, אז... שנלווה אותך?"
"אם לא אכפת לך.. אשמח מאד" אמרה.
טום ליווה את סאם עד לחצר ביתה, ברגעים האחרונים שלהם ביחד שאל אותה:
"חיבוק פרידה?"
"אממ, למה לא?" ענתה בחזרה.
הוא חיבק אותה, ובדיוק כשידיו נפרמו מעליה פניהם היו קרובים עד כדי כך, ששפתותיהם היו כנוגעות- לא נוגעות.
הוא התקרב אליה עוד יותר, והיא... לא מנעה מעצמה את הרגע.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
_הסיפורים_שלי_:]