כשאנשים מן העבר חוזרים אלי בחלומות,
זה שונה מסתם טירוף, סתם געגוע, או חיוך.
אני לא מכיר אותם יותר, הרי. לא ראיתי אותם שנים.
אני מתגעגע למה שהם היו בשבילי.
אני מתגעגע לחלקים שהיו בי, שהיו צריכים את אותם אנשים.
החלקים האלו מתו עם ההתבגרות והחכמה, אני יודע זאת.
אבל יש בהם גם משהו אחר.
אני מתגעגע לשני חברים, אני זוכר, שהתנשקו ונשענו מצח אל מצח.
הסתכלתי ולא יכולתי שלא לקנא באהבה שלהם, עם חיוך על הפנים.
לפעמים קצת הרגשתי כאילו הם ההורים שלי, או כאילו רציתי שיהיו.
ילד קטן וטיפש הייתי, אך ראיתי קווים שלמים של יופי ואושר.
היום אני בוגר יותר, זהיר יותר, עצוב יותר, שמח יותר, מופנם יותר...
בכלליות, אני חושב שכל ההפכים שבי הלכו והפכו קיצוניים, תוך שהכל דווקא יותר בשליטה.
הכל הרבה יותר קר היום. קור רוח, שכזה. מחשבות הן דבר הרבה יותר ברור.
אבל לפעמים, כשאני רואה נקודות יפות של אור, במקום ליהנות ולהתפעל מקיומן,
אני חושב על הקווים שהייתי רואה, עם אותם אנשים, פעם.
אני מתגעגע לחדות הזכרונות כמעט יותר מאשר אני מתגעגע לזכרונות עצמם.
אני מתגעגע לעולם הזה.
אני מתגעגע לאקשן.
אז, הייתי ילד בעייתי. בעייתי עם עצמי, כלומר.
לא הייתי מגדיר את עצמי מאושר באותה תקופה,
בעיקר בגלל שהיום, אני זוכר שאז, הייתי מגדיר את עצמי כלא מאושר בעליל.
עכשיו אני כן מאושר, זה פשוט קצת רדוד שכזה. התרגלתי לכל כך הרבה דרמה.
חסר לי קצת רצון.
חסרה לי קצת טיפשות.
הכל בשביל לראות שוב קווים שלמים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
יוראי