כל המספרים הראשוניים

היא הלכה לים עם חברים וממש לא התחשק לי ללכת, אבל כמו שלא התחשק - ככה לא הפריע. תירצתי לעצמי שלצאת מהבית יעשה לי טוב אז הצטרפתי.

רציתי לנהוג, כי המון זמן לא נהגתי, ואני אוהב. אבל היא התעקשה לנהוג בעצמה אז נאלצתי לוותר וישבתי מאחור. במושב הקדמי ישב ידיד-ממש-טוב שלה.

כבר בדקה הראשונה נזכרתי למה אני לא אוהב לנסוע איתה - פשוט אין תחושה של ביטחון.

אני לא יודע אם זה היא, או שפשוט אני לא רגיל שהאוטו נשלט על ידי מישהו אחר.

"למה אנחנו מסתובבים?"

מסתבר שרק חיפשנו קרשים.

מסתבר שעושים מדורה.

מסתבר גם שהים שהם דיברו עליו רחוק בהרבה מהים שלי.

אחרי כמה קילומטרים על הכביש הראשי עשינו פנייה והגענו לאזור בנייה. הם פרצו אליו והחלו לסחוב קרשים אל תוך האוטו.

בצד עמד איש זקן שהתבונן בתהליך, ואחרי כמה קרשים פצח בנזיפה עצבנית.

נסענו משם וחשנו במבטו המעיק של הזקן על אחורי האוטו עד החזרה אל הדרך הראשית.

הנחתי את ראשי על החלון ונרדמתי. כשהתעוררתי, ראיתי שהקרשים תלשו קצת מריפוד המושב.

ראיתי אותם מחפשים תחנה עם מוזיקה טובה ברדיו. משהו כיפי.

הלכתי בלי סיבה.

יש פה הד מפחיד. "הלכתי בלי סיבה..."

הם נסעו עם סיגריה ביד, במהירות שלא מתאימה לגשם ולחושך שהיה. המוזיקה הייתה בווליום חזק מכדי לנהל שיחה,

אך הם נהנו מנסיעת השעשועים השובבית הזו, וריקדו עם פלג גופם העליון לצלילי השיר הקלאסי והכיפי "קופה קבנה."

הם לא זכרו את כל המילים, אבל כולם שמחו לשיר את הקטעים הידועים. הייתה תחושת שחרור, ומהזקן הם כבר שכחו מזמן.

"Her name was Lola, she was a showgirl..."

האוטו נהג לרטוט בעצמו מהשוליים של הכביש, ותיקוני ההגה הפכו לגסים.

הרדיו התחיל לזגזג בין התחנה המבוקשת לבין רעש לבן מזדמן.

עוד רטט אחרון, וההגה נאלץ לבצע שבירה חדה אל השמאל.

הגלגלים נאלצו להישחק על האספלט, וקפיציהם להתעוות באלימות.

רגע של בהירות חלף על כולם ונותר רק לסבול במשך כמה שניות את הסיכויים שהם קנו לעצמם, והשניות התארכו על צירן.

מנוסה מן האוטו, יעילה בהתחשב בלחץ, ובעקבותיה מבט חטוף לאחור. המשך ריצה שהופכת במהרה למעידה מתמשכת, התיישבות רגרסיבית, הסתובבות, ציפייה לצללים שזזים, מסך של צבעים בהירים וחיוורון.

לאסוף את השברים ולחזור אל האוטו, לשמוע את סוף השיר, נשחק על הרעש הלבן, לראות את פלג גופם העליון, שלה ושל הידיד-הממש-טוב שלה, דרך הדלתות, חסרי תנועה.

ליפול לאחור, לא לתלוש את המבט, רק לחכות.

רוצה שוב מסך של צבעים בהירים.

רוצה שוב רעש לבן.

"קנו, קנו, הכל בחצי המחיר!"

"קנו, קנו!" קורא המוכר.

ואני ניגש ושואל לשלומו,

אך הוא רק רוצה למכור.

אני מתעקש והוא מתרכך,

מתנצל על גסותו ושיחה מתפתחת בינינו.

"אל תאמין לכל מה שאומרים לך, ילד."

ודופק אנחה.

"כל החיים אתה חושב שאתה מתבגר ונהפך לבן אדם טוב,

משהו שאפשר להתגאות בו. אבל זה הכל כסף. הכל כסף," אומר בליווי תנועה של "מה לעשות?"

ומתחיל הוא לספר לי על חייו, בין קריאה לקריאה.

"קנו, קנו!"

וממשיך בסיפורים.

"אתה אל תאמין להם, למה שהם אומרים לך."

ולעזאזל, הסיוטים שהיו לו בעיניים.

"קנו, קנו!" קורא, דומע.

"קנו, קנו הכל. בחצי המחיר!"