איבדתי אותה, לקח לי שנים של עבודה קשה כדי למצוא אותה, ועכשיו איבדתי אותה...
משנות הילדות הצעירה חיפשתי אותה, והיא לא הייתה בשום מקום,
חשבתי שהיא לא אמיתית, ולא קיימת בשבילי
עד שיום אחד, פרצתי את עצמי ויצאתי במסע,
מסע מפרך וקשה, לילד בכיתה ט' עם 0 כישורים חברתיים, קל זה לא היה
אבל עבדתי, ולמדתי וחיפשתי
לקח לי כמעט שנה לגלות שהיא קיימת, כמעט ונגעתי בה, ואז הרסתי הכל
שנאתי את עצמי על זה, אבל לא וויתרתי,
המשכתי לעבוד ולחפש, ופעם אחר פעם התקרבתי כלכך קרוב ואז נפלתי
ופעם אחר פעם, קמתי והמשכתי לחפש, ולנסות להשיג אותה
ואז זה כבר הרגיש כאילו היא בידיי, והרגשתי אושר מה הוא
ואני צריך רק לתפוס, ולהחזיק חזק
אז תפסתי הכי חזק שיכולתי ולא משנה מה היה בדרכי לא נתתי לדבר לעצור בעדי, הייתי מוכן לעשות הכל למענה הכל כדי להמשיך להחזיק אותה בידיי
וקל זה לא היה, היא נסתה ללכת, היא פגעה בי, היא הרחיקה אותי מחבריי, היא עשתה את ההפך ממה שהיתה אמורה לעשות
אבל איך יכולתי לדעת? זאת הייתה הפעם הראשונה שהחזקתי בה
לקח לי 4וחצי שנים להבין, שזאת לא הייתה היא
לקח לי 4וחצי שנים להבין שהיא לא השמחה,לפחות לא שלי, זאת לא היא, זה תעתוע שקם מהפחד שאני לא אמצא אותה לעולם
נתתי את כל כולי, למטרה הלא נכונה
נתתי 4וחצי שנים, לעצב, לחוסר בטחון, לאכזבה, לבושה, לחולשה, לוותרנות
היא החזירה אותי לנקודת המוצא, לילד הזה בכיתה ט' שמפחד להביא חיבוק
ועכשיו שוב הגיע הזמן לקום, לקום מהעפר שלי, לבנות את עצמי מחדש ולמצוא אותה
ללמוד איך לחבק, לחייך ולנשק
ללמוד איך לשמוח, לאהוב ולהתגאות
ומי זאת השמחה הזאת שלי שחומקת מידיי, מיום היוולדי
ולקוות שאולי אני אגיע מספיק קרוב שאוכל לקום גם בפעם הבאה
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
