היי בלוג..

אני מתקשה להסביר, או למצוא עם מי לחלוק את ההרגשות המשוגעות שמציפות אותי,

אז אכתוב לי כאן, אולי כדי לעשות סדר בדברים, ואולי כדי לפרוק קצת.

טורדני

המחשבות הטורדניות האלה, הן מטביעות אותי ומשתקות,

"אתה לבד, אתה לא חשוב , אתה לא מעניין, אם תעלם בשקט מהעולם אף אחד לא ישים לב, אתה פחדן, אתה מכוער, אתה לא טוב מספיק, אתה לא טוב מספיק, אתה לא טוב מספיק בשבילה.. אתה אידיוט חסר תועלת, אתה אפילו לא יודע מה עשית שהיא נרתעת, אתה לא טוב מספיק, לא טוב מספיק, לא טוב מספיק, לא טוב מספיק, אפס, פחדן, תמות כבר!"

"מה אתה עושה?!"

"מתאבד"

"יופי get on with it, לאף אחד לא יהיה באמת אכפת, ושבוע אחרי הם כולם ישכחו, תמות כבר"

אובדני

אני לא יודע למה ככה נראתה השיחה בראש שלי, אבל כזאת היא הייתה,

בהליכה ברחוב, ואחרכך גם השכיבה במיטה בניסיון להרדם, וברקע, משהו בתוך הראש שלי צועק, "מה אתה עושה?!" וצליל שעונה לו בקול רגוע ושבור, "מתאבד",

זה חוזר על עצמו שוב חשוב ביחד עם הקול הטורדניות שמטיח בי האשמות, ואני מתחיל להאמין, שאולי אני באמת לא חשוב ולא טוב מספיק, ואולי דאמאיט, אני אפטור את העולם ממני ואותי מהכאב הבלתי פוסק הזה

ואז הראש מוצף בתמונות של עצמי עושה את המעשה,

מחבר כבלי חשמל ללשון ולקרקפת, קופץ מהחלון עם ראש למטה,

ואני לא מצליח להשתיק את זה, לא מצליח להוכיח לעצמי שאני כן טוב מספיק וחשוב, לא מצליח להוציא מילה מהפה, רק קופא

מבוהל

אין כבר הרבה אנשים שזוכרים ואוהבים,

עם הגיל כולם מתערבבים עם רעש הרקע

והעולם שלי, שלנו, נהיה יותר ויותר בודד

ועם זאת כל המחשבות האלה הופכות הכל לכלכך מפחיד,

מספיק שאביא חיבוק והוא לא יתקבל ב100% ואולי ארגיש קצת רתיעה, כדי לערער ולעשות לי כל-כך כל-כך רע

ועם זאת אין לי זכות או את האומץ להגיד משהו בנושא,

כדי לא לפגוע או להכביד חלילה,

ואולי אני הוזה

אוף כמה שלאהוב יכול להיות כואב, כשהאדם הכי יקר לך עלי אדמות, נרתעת מהחיבוק שלך, ואז אחרי דקות ספורות נופלת לחיבור בזרועותיו של מישהו שהוא לא אתה

זה אפילו לא עיניין של זוגיות, פשוט תחושה כזאת, ביחד עם הקולות בראש, שכנראה,

לא טוב מספיק

... פשוט ככה, לא טוב מספיק

כמי שאני השאלה האוטומטית שלי היא, "אז איך אני עושה שאיהיה טוב מספיק ויותר?" ואני לא מצליח למצוא תשובה אפילו לא מה הופך אותי ללא מספיק טוב, פשוט לא מספיק טוב, ובלי יכולת אפילו לתאר מצב שבו איהיה, פשוט טוב מספיק

ואחרי זה, נשארים החלומות, החלומות של הלילה שגם הם חובטים בי,

לבסוף אין לי מקום לנוח, ואז מישהו לדבר איתו בלי פחד, כי המילים שלי עלולות לפגוע,

אז אני פשוט אמשיך לבלוע ולהחנק עם כל הרע הזה, ואולי יום אחד, מישהי, תחשוב שאני טוב מספיק שוב